היומן של מרקוביץ'

זהו ספרון הנראה כמו קלטת וידאו בעל עטיפה, שנראית גם היא כעטיפה של קלטת. הוא כתוב כולו בכתב יד בעברית ונראה כי נכתב לאחרונה, הוא אינו ישן או עתיק.

רקע

היומן של מרקוביץ הוסתר בספריית הקלטות של פרקי הסדרה היפים והאמיצים בבית רוזנברג, במקום הקלטת שהיתה אמורה להכיל את פרקים 226-230. כאשר ביקר הפרופסור בבית, הוא עבר על כל הקלטות בספרייה עד שמצא את היומן.

ההנחה כי כי זהו אכן יומנו האמיתי וכי הוא נכתב על ידי מרקוביץ' עצמו. בסוף היומן, נכתב טקסט מוצפן אשר יובא בנפרד בדף הצופן של מרקוביץ'.

תוכן היומן עצמו מובא כאן, בשאיפה להתקרב כמה שאפשר למקור, כולל חלוקה לעמודים ולשורות כפי שנכתב הטקסט ביומן.

הערות

• הדגשות בקו-תחתון וכיתוב בצבע אדום הם במקור.
• מחיקות בקו-חוצה הן במקור. בחלקן לא ניתן היה לזהות את הנמחק ולכן יופיע "?".
• כל טקסט בסוגריים מרובעים, מסולסלים או משולשים אינו חלק מן הטקסט המקורי.
• סוגריים מרובעים הם הכנות לקישורים והפניות.
• סוגריים מסולסלים מתארים ציורים על מדבקות קטנות שהודבקו בתוך היומן ויוחלפו כאן בסמלונים בהמשך.
• אם ישנם סוגריים משולשים - הם שאריות קוד שיתוקנו בקרוב.
• קישורים חסרים יעודכנו בהמשך.
• רוב האיות זהה למקור, אך ייתכנו שגיאות הקלדה ו/או באגים נוספים.

תוכן היומן

Book
On
Tape {!}

---

שלום קורא. או קוראת.
אל תיעלבו. אני אדבר בלשון
זכר – זה פשוט כי אני
בעצם מדבר לעצמי. אני
מקווה שאיש לעולם לא
יקרא את הספר הזה.
אני כותב אותו כי אני
פוצח במסע שממנו, למיטב
ידיעתי, איש עוד לא חזר.
אני בוחר להאמין שחלקם
לא חזרו כי מצאו את מה
שחיפשו בדרך. אבל, ייתכן
שאין זה כך. לכן, זו
פוליסת ביטוח.
את הספר המצחיק הזה
קיבלתי מתנה, כך שאני
יודע שאיש לא יכל לראות
אותי קונה אותו.
כן, צופים בי. אני יודע.

---

הבחורה עם הכוכבים
בעיניים. הזאב שמחייך
בלי שיניים. התאומים.
הם צדים אותי, או, ליתר
דיוק, היו צדים אותי אם
היו יודעים שאני יודע את
שאני יודע...
אני יודע על המפה.
קראתי את החוקים של
המשחק של אור.
אני יודע שהספר אותו אני
מחפש כבר נכתב, בקבוק
היין ממנו אני מקווה
לשתות כבר נפתח. כל זה
ידוע לי – והיה גזר דין
מוות עבורי, אם מישהו
היה יודע שאני יודע...
אני מתחיל לקשקש. זה
הפחד. הוא גורם לי לקשקש.

---

{!!!} לפני הכול, עליך להבין
במה מדובר. כאשר בני אדם
נעים בעולם, נתיבי החיים
שלהם חוצים גבולות שוב
ושוב.
הגבולות היו טבעיים:
נהרות וחופי ים. מים היו
הגבול של האדמה, שיקוף לעור
שהיווה הגבול למים הפנימיים
שלנו. בין החיים הפנימיים
לרחם שממנו יצאנו ועכשיו
הורג אותנו. Terra Firma
שם החיים.
כל עוד לא ידענו דבר, לא
היתה בעיה, אבל עם הידיעה
התחילה הצבת הגבולות
שטח נמדד בקווים. גבול
המפריד בין דברים שלי ושלך.
הגבולות יצרו את הזמן
והמקום. לחיים כעת יש
התחלה וסוף. כאן ושם. איפה ומתי.

---

גבולות הם פרדוקס. אנחנו
מדברים עליהם, אבל הם
לא קיימים. תביט בשעון.
המחוג לא עוצר. אתה אומר
שהשעה עשר, וזה שקר.
השעה עשר עברה, אחרת לא
יכולת לומר "השעה עשר",
ולמעשה אף פעם לא תהייה
בדיוק השעה עשר. זה
שקר. כך המספרים, הספרות
התאריכים הם שקרים.
מקומות הם אותו הדבר, רק
קצת יותר מסובך.
שמות מציבים לנו גבולות.
לכן אנחנו מתעסקים בהם
ומפחדים מהם כל-כך. אני
סוטה מהנושא. הנושא היה
המפה. המפה מתארת מסע.
את המסע הזה אתה תרצה
לעשות. המסע הזה יהרוג
אותך. אתה תרצה בו בכל זאת.

---

כאשר בן אדם עובר גבול, הוא
מבצע פרדוקס. הוא חייב להיות
בכל זמן ובכל מקום שבו הוא
נמצא, אבל בין "כאן" ו"שם"
או "בפנים" ו"בחוץ" יש תהום
עצומה שאי אפשר לגשר עליה.
פרדוקס.
בפרדוקס הזה טמון הקסם.
בכל חצייה, מעט מהעולם הזה
נחלש, והעולם ההוא גלוי בפנינו.
צמתי דרכי, שעות דמדומים,
על מפתן הבית. בכל המקומות
האלו הקסם חזק ביותר. דרך
המקומות האלו למדתי לראשונה
על העולם האחר. מאז כל פיסת
ידע חדשה, כל ניחוש וחלום
שהצלחתי להוסיף שכנעו אותי
שהיה זה גורלי לגלות את
העולם הזה. אבל כעת אני
מאמין שגורל הינו מושג מוטעה.
אין זה גורלו של המכור, להסניף

---

את הסם. הוא עושה זאת כי הוא
מוכרח. אם היה חכם יותר, חזק
יותר, או שהייתה לו משפחה,
היו לו חברים, ייתכן והיה ניצל.
לי לא היו מכל אלו. לא ניצלתי.
נפלתי מבעד לחרכים, נפלתי
לתהום הפעורה בכל אחד
מהגבולות הנ"ל. גם בין אדם
לחברו, לפעמים, עובר גבול.
תחצו את הגבולות הללו, כמה
שיותר פעמים. בהם טמון הקסם.
על המפה שמעתי לראשונה כאשר
ניסיתי למצוא עוד ספרים על קסם.
ידעתי כמובן שיש אינספור ספרים
שמקוטלגים בספריות וחנויות
הספרים המשומשים ובאינטרנט
תחת התווית "קסם", אבל רבים
מאלו לא עזרו לי במאום. רציתי
ללמוד טכניקות שיעזרו לי למשול
בידע שגיליתי, שיעזרו לי להתקדם
בבטחה. ידעתי שיש סכנות
בעולם שנגלה בפניי. ידעתי, בנוסף

---

???? ???? ????
לא. מוקדם מדי לזה.
מה יהיו מאפיינים של ספר כזה,
ניסיתי לחשוב. הבנתי שרוב
הספרים בעלי הערך יהיו דומים
לזה שאתה מחזיק בידייך כעת:
זכרונות של קוסם שיודע שחייו
קרובים לקיצם. זה יהיה תמיד
טקסט בעייתי. בעל אג'נדה. הקוסם
חטא כדי להיות קוסם, וכעת
מחפש כפרה. הוא כותב לעצמו,
מסביר, מפציר, מבקש סליחה.
אלו לא הדברים שתלמיד צעיר
מעוניין לקרוא. בנוסף, הספר יהיה
חסר ערך כמדריך למציאת
קוסמים נוספים. הרי הקוסם
עצמו ייעלם מהעולם הזה עם
סוף כתיבת הספר. אלו שיכתוב
אליהם יהיו ותיקים עוד יותר
ממנו. גם הם ייעלמו עד שהספר
ימצא את דרכו לידיי. לא.
עליי לחשוב על ספר שהיה כותב
קוסם צעיר.

---

לא ספר. מפה.
קוסם צעיר, כמוני, כפי שהייתי,
לא היה כותב ספר זכרונות - אלא
רושם את הגבולות שהיה מוצא.
משרטט את מציאותיו. רושם מפה.
המפה הזו תהיה שייכת לקוסם
פעיל. היא תלמד אותי היכן היה
ולהיכן הוא הולך. היא תראה לי
אץ מסלול לימודו, שאוכל לחקות
אותו וללמוד ממה להיזהר. כן,
אז חשבתי שאוכל ללמוד להיזהר...
התחלתי לחפש את המפה משום
שחשבתי שכך אמצא קוסמים
אחרים. המפה הייהת מורת
הדרך לקוסמים הללוץ אלא שאז
גיליתי דבר אחר: הקוסמים
היו מורי הדרך למפה הזו.
כל קוסם שרטט אותה מפה
בדיוק. כלון פגומות, חלקיות,
מכיוונים אחרים, ללא מקרא,
ללא מצפן... אך אותה מפה.[6]

---

יהירים שכמותם, הם לא שמו לב.
כל אחד מהם חשב שמפתו שלו
הייתה מיוחדת יותר מכל האחרים.
אבל אני, שלא שרטטתי מפה
משל עצמי, יכולתי לראתו בבירור
את האמת. מדוע כולם שרטטו
אותה מפה? מהי המפה הזו?
היכן אוכל למצוא אותה? ומה
אעשה איתה, לאן תוביל אותי,
כאשר אמצע אותה? אלו השאלות
שעמדו בפניי כאשר התחלתי את
מסעי. התשובות להן הובילו
אותי למקום שבו אני נמצא
כעת. נרדף. אומלל. בודד.
לפני מסע שממנו לא ????
אחזור. את הספר הזה, ספר
הקסם הזה, ארשום לפניי שאצא
למסע. הוא יגיע אלייך, אני מקווה,
כאשר עוד יוכל לעזור לך. {PAUSE}

---

נקודת הפתיחה שממנה התחלתי
לחפש אחר המפה היתה מוטעית,
ובכל זאת אספר עליה. הקורא
החכם עלול לקפוץ קדימה, לחפש
את השורה התחתונה אבל הנבון
יזכור שגם מטעויות אפשר ללמוד.
אולי רק מטעויות... במקרה זה,
הטעות הזו לא היתה קשה מדי,
והיא סיפקה לי מדד חשוב להמשך
הדרך. בעוד שטקסים רבים,
אפילו כאלו פרי עטי שלי עצמי,
נשמעו הגיוניים, חוסר היעילות
שלהם הספיק בפני עצמו להוכיח
את נואלותם.
הנקודה שממנה התחלתי, קסם
תבניות, לא הייתה טבעית עבורי.
אולי בחוש חשבתי שקסם צריך
להתחיל במקום הקשה ביותר,
השגיוני ביותר, שניתן למצוא.
אבל זה מוטעה. מכיוון שקסם
עובד ועובר דרכי, ודרכי בלבד,

---

הרי ככל שיהיה לי יותר הגיוני
ופשוט וברור, כך יעבוד טוב יותר.
בכל זאת, התחלתי בקסם תבניות.
קסם תבניות מתעסק בסידור
מחדש של אובייקטים קיימים. במקום
לגרום לשינוי, העצמה או ???
הפחתה של תכונות בפני עצמן, ??
מסדרים מחדש את האובייקט
שהתכונות שייכות לו, ודרך יצירה
מחודשת של מערכות יחסים
משנים הן אותו והן והן את העולם
סביבו.
קסם תבניות דומה לקסם של
שמות אמיתיים שנגזר ממנו,
מכיוון ששם אמיתי הינו התבנית של
אובייקט ספציפי. קסם תבניות הולך
מעבר לזה, ומקיף תבניות ותת-
תבניות של כל דבר, בין אם יש
לו שם אמיתי, או לא. קסם
שמות אמיתיים עוצמתי מקסם
תבניות משום שליצורי קסם
בעלי שם אמיתי המושפעים ממנו

---

יש כוחות משלהם, בעוד שכל
הכוח בקסם תבניות מגיע ממך.
אם כך, ברור היה לי שישש
להתחיל מתבנית של מפה, וניסיתי
למצוא דרך להשפיע על התבנית
הזו. קסם תבניות מצביע על
כך שלכל המפות הללו יהיה קשר
סימפטתי למפה שאותה אני
מחפש. אני יכולתי ליצור תבנית
שצצחבר לקשרים הללו, וצתביע
עבורי על המיקום, העוצה, והיחסים
שלהם.
כך, לפי התיאוריה, אוכל לדעת מי
הם הקוסמים שעובדים עם
מפות כאלו, איפה הם נמצאים,
וכמה קרובים הם למשאת נפשם.
זה כמובן מתוך הנחה שהבנתי
נכון את ??? התבנית של המפה.
הנחה שהיתה מובלעת בהתחלה
ורק עם המשך העבודה צצה
וצפה לפני השטח.

---

באותו הזמן יותר מדי ממה שנכנה
אותו "כוח" היה קשור עבורי,
שלא בכוונה, במקום ספציפי.
את המאורה שלי מצאתי
אחרי שהבנתי שיש לי היכולת
להשפיע על העולם סביב באמצעות
קסם. מור מגדיר קסם כדיבור
אל היקום במלים שמהן אינו
יכול להתעלם. אבל אז, הצעקה
"שב" לכלב הי סוג של קסם.
אמנות, שירה, רטוריקה - בוודאי.
אינני יכול להתעלם משייקספיר או
אלן פו. האם הם קוסמים?
האמת, פו כנראה היה מכשף.
אחרת איך נסביר את העורב?
גם זו היתה מפה. המפה
של פו. גם הוא מצא מוות
מוקדים. שנה אחת מוקדם
מדי...
אל המאורה נמשכתי בחבלי קסם.
אז האמנתי בגורל, ולכן הסתובבתי
בעיר ובכל צומת הטלתי קוביה

---

לפי מספר הדרכים היוצאות
מהצומת. גלגול הקוביה קבע
לי היכן לעצור.
במסעותייך, אתה תרצה להתעלם
מתחושותייך לעתים קרובות.
תחפש "הוכחות" שיעזרו לך
להחליט האם הדבר אותו אתה
חושב, בו אתה מאמין אמיתי או
שלא. זכור שהיעילות אינה
מוטלת בספק, אבל השפה היא
זבל. קראתי את ספרי חנוך
ומפתחות משה ושלמה. ידעתי
שיש בהם אמת. אבל יעילותם
עבורי היתה נמוכה. כאשר חנוך
מדבר על אלוהים, חשתי שהוא
משקר לי. מפתחות שלמה נראו
לי כמשל. ניסיתי במשך קיץ
אחד, בשביל הצחוקים, לעקוב
אחר ההוראות ליצירת אבן החכמים.
כמובן שכשלתי. ידעתי שאכשל.

---

אותה תחושה אמרה לי שיש
אמת בספרים שללו גם אמרה
לי שהמקרא להבנת הספרים
אבד. איך נדע למה התכוון
חנוך כאשר כתב את מגילותיו,
איזה טעויות הכניסו המעתיקים,
מה השמיטו מתוך פחד, דעות
קדומות, קנאה? לכן הטקסט
שבור. לא יעיל. היעילוץ והאמת
אינן דומות אפילו. התחושות
הובילו אותי. תן להן להוביל אותך.
במאורה בניתי מעבדת אלכימיהץ
שרטטתי מעגל זימון לפי הקבלה
הול הלוריאנית. תליתי וילונות
ומנורות וקטורת שקניתי בחנויות
בדיזינגוף. אתה יודע איזה...
הדברים האלה הם קביים חשובים
השתמשתי בהם כאשר הרגשתי את
הצורך. את מעגל הזימון אני
עדיין מצייר. 72 שמות האל הם
כמו מדיטציה עבורי.

---

במאורה התחלתי לבנות את "המפה".
תבנתי שתייצג מפה, ותמצא
עבורי מפות אחרות. לקחתי גליון
נייר קרטוגרפי, צבעים בגוונים
חזקים, מסגרת מעץ אלון,
חוברת לוגריתמים, גדלים ומדדים
שמשתמשים בה סוקרי שטחים
ושמאים. חיפשתי את הדרכים
לשלב את הדברים האלו עם אלו
בצורה שתרגיש לי הנכונה ביותר
הטבעית ביותר. בדועי עובד, הכוח
יצא ממני ונכנס למקום בו הייתי,
שוקע באבנים, מוטבע בקירות.
הוא לא הלך לאיבוד. הוא אוחסן
באטיות. היה לי מעט כוח אז.
הייתי צריך הרבה ממנו. בניתי
אץ המפה, והשקעתי כוח במאורה.
אז משכתי את הכוח מהאמ
ושמתי במפה שבניתי.
תבנית של מפה. כיצד לתאר את
זה? האולם כולו רוטט. מזמזם.
המציאות מתעוותת. העולם מפחד.

---

אהבתי את התחוזה הזו {HEART}
היום התרגלתי אליה אבל כשאני
חושב עליה, אני עדיין אוהב אותה.
האם אתה אוהב להיות קוסם? אם
לא, אם פחד או שנאה או ייאוש
או מחסור דוחפים אותך - עצור!
תמנע. חזור אחורה. שחרר את
הכוח הנמצא בך.
אני יודע שתתעלם מעצתי. אם
היית שומע למפקפקים, לא היית
כאן. אבל עדיין...
כוח הקסם אכלס את המפה, וזו
הפכה לתבנית. מושג שקיבל צורה.
אידאה אפלטונית שנמשכה
לתוך העולם שלנוץ רעיון מופשט
שקיבל גוף ואפשר לגעת בו.
אלא שזו טעות - במקום ליצור
תבנית, יצרתי קשר. הסימפטיה
הקיימת בין כל הדברים פעמה
דם במפה שבניתיץ חופשית מספיק
ורחבה מספיק כדי להכיל מה שרציתי.

---

לא ידעתי שקסמי ידיעה אינם
אפשריים. חשבתי שאוכל ליצור
מצפן, ובמקום זה עשיתי משקולת.
קסצי ידיעה אינם אפשריים, אבל
הרי כולנו בלשים, לא? עיניים,
אזניים, ידיים - "קסמי הידיעה"
הם השימוש שלנו בחושים כדי
להבין את העולם סביבנו. אם
החושים שיש לך אנים מספיקים,
תייצר עוד. העולם תמיד מכיל
יותר ממה שנדמה לך שיש.
לא הבנתי מה אני רואה. ראיתי
צל מולי, ולקח לי זמן להבהיר
לעצמי שאני רואה את הצל שלי,
כאילו יצרתי מקור אור מאחורי.
אלא שכמובן לא "יצרתי" אותו,
פשוט פקחתי עיני לראתו אותו.
מקור האור הבלתי נראה (איזה
אוקסימורון... האור נראה? או אינו
נראה?) היה קבוע, ורחוק. כאשר
זזתי, הוא לא זז. הוא האיר
דברים מסוימים, ולא האיר אחרים.

---

מקור האור חדר לתוך מאורתי,
כי החל להאיר את המפה שיצרתי.
מדוע את המפה ולא דברים אחרים?
כי זו נמצאת במקום, או ביחס,
שאחרים לא נמצאים בו. מה עוד
מאיר מקור האור? אם אעמוד בין
מקור האור ומשהו שהוא מאירף
אטיל צל. את האור ראיתי לפי
הצל. אוי, מוזות ארורות! מדוע
לא שמתן ידכן על כתפיי ולחשתן
את האמת הנוראה כבר אז!
הייתי יודע לחשוש מהצל,
וממלכת הדמדומים השורות בו.
במקום זאת, יצאתי לתור את
העיר. מצאתי חנות שעונים
ישנה שהוארה באור הזה. מצאתי
חדר בבית התפוצות. מצאתי
אנדרטה בשכונת שפירא. אז
מצאתי את מקור האור עצמו.
היה אז איש. אכנה אותו שמואל.
הוא חי, אז. הוא מת, היום.
אורו כבה.
{STOP}

---

חלק מהמטען שלי בא משמואל.
לקחתי ממנו את אורו. בצדק
או לא בצדק, בזכות או שלא.
תשפטו אתם. כל אחד מכם,
ואני, ושיפוטו שלי. איזו זכות
יש לאחד מאיתנו לאורו של
הקיום?
בניתי את התבנית של המפה כדי
למצוא את שמואל. מצאתי את שמואל
ולא ידעתי מה לעשות איתו. האם
לגשת לדבר איתו? לחשוף את
עצמי? ייתכן שמה שעשיתי נחשב
בעיניי שמואל לפשע, לתקיפה,
והוא יגיב. היה לי די כוח כדי
לבלות שבוע במאורתי וליצור.
לא היה לי הכוח הדרוש להתמודד עם
שמואל. ברחתי,
הסתובבתי בעיר ופרצופו של
שמואל היה תליו מול עיעיי. לאט
לאט
פרצופו התפוגג, ואני החלטתי
לראות דברים אחרים.
אורות. אורות בכל מקום.

---

כל אדם מטיל אור. אור שנובע
ממנו. חלקן יותר, וחלקם פחות.
האור נובע מהן, אך הוא אינו
מאיר הכול. הוא מאיר חלק
מעולמם. איש ישב בית קפה,
ואוהבתו ואהובתו ישבה מולו,
מוארת כמו המדונה בנוטרה-דאם.
אחרת עמדה בחנות הפרחים
שלה, והחנות כולה מוארת
באורה. אחר ישב על ספסל
וכתב - והאור זרם ממנו אל
המכתב והמשיל ממנו - מאיר
משהו אחר, רחוק ממנו. זה
כאילו כל אדם היה פנס רחוב,
של רחוב צר או ארוך, קצר
או רחב, ומה שברחוב הזה, בין
אם אנשים, דברים, או מקומות,
מאו מואר באור הפנס הזה.
באור יום קשה היה מאוד לראות
אץ האור הזה. בלילה בלתי
אפשרי. והייתי מוקםס. איזה
דברים מוארים ממני?

---

בהתחלה היה בלתי אפשרי לגלות
שהרי האור שיצא ממני מנע
ממני להטיל צל. אחרים לא
הטילו צל באותה צורה כפי
שאני הטלתי צל אל מול אורו
של שמואל, את הדברים שאני
רואה, אמרתי לעצמי, אני רואה
באור שמש, ירח, פנס, ירח, נר.
לא באור מיוחד שיוצא ממני.
אלא שטעיתי. "ראיה"
איננה רק "ראיה". יש גם
הראיה היוצרת. העין המבחינה
והבוררת. יש את העין שהופכת
את מה שהיא רואה למואר בכך
שחיפשה אותו. האור שיצא
ממני האיר את המאורה, את
שעון הכסף שהבריח סבי משווייץ.
את הסכין שקניתי במכירה פומבית
והייתי משוכנע, ללא שום הוכחה
או מושג, ששימש קוסם מן העבר.
האור שלי האיר את הדברים
החשובים לי, וגם את הדברים שהובילו

---

אליהם. האור של כל אדם שראיתי
ברחוב האיר את הדברים שחשובים
לו, ואת הדברים שמובילים אליהם.
האנשים הלכו הנה והנה, והאורות
שלהם הצטלבוץ הם רבו, כעסו,
כאבו, השלימוץ ואורם התחזק או
התעמעם. ראיתי את הדברים
המואירים מתים, נעלמים, אובדים,
נהרסים. ואת אורם של המביטים
בהם נחלש. הקשר בין המאיר ל
למואר היה עוצמתי, ויכולתי לחוש
בו מחמם את פניי. כאשר למדתי
לראות את האור הזה, היציאה
מהמאורה אל הרחוב הפכה
למאורע, לקושי, לסכנה. יכולתי
להתעוור, או להסתחרר. רציתי
לראות כמה שיותר.
היה זה כמעט כמו קריאת מחשבות.
גיליתי על מאהבות של אנשי עסקים.
חשפתי שקרים בחברויות,
סטיות חמורות. לאורם של אנשים,

---

הכל גלוי.
ראיתי שכמעט וכולם עיוורים
לכך. לא עיוורים, סליחה. אני
מטעה אותך. תועה.
האור שם, קיים, ולכן כולם מודעים
אליוץ בשפת גוף או בדיבור או
בהתנהגות. את האור עצמו אינם
רואים, את עוצמתו. אבל הם
יודעים שיש שם... משהו. חשים
זאת באחד מחושינו העלומים.
אבל אני ראיתי את האור. האם
אחרים יכולים לראות את האור
כמוני? השאלה נותרה ללא מענה
עד פורים.
בראש השנה הלכתי להילולה.
אמונה דתית, אמרתי לעצמי,
דומה לאהבה, או חשיבות. יהיה
בה מן האור, בוודאי. אם
הינך ציניקן, לא תופתע שעבור
רבים, האור שלהם לא האיר
את מלאכת אמונתם. הוא היה
שמור לדברים אחרים. אבל בתוך
האלפים היו עשרות ישרים.

---

הם זרחו! במקום, במועד, בפעילות.
הכול תאם לדבר שאותו אורם
האיר. אם אלוהים יכל להתגלות,
בוודאי היה עושה זאת נסוך
באותו האור.
השתכרתי כהוגן. זה אינו תירוץ.
את מה שעשיתי הייתי עושה גם
פיקח. רק טוב יותר
הוא האור זמזם. המהם. נגע זה
בזה. אור זה חום. חום זה תנועה.
תנועה זו עבודה. עבודה מייצרת
משנה עושה עבודה זה כוח.
חום זה כוח. אור זה כוח.
אור זה כוח. אור זה כוח. אור
זה כוח...
הושטתי ידע ונגעתי בו. היום, כבר
שנים, אני עושה זאת באמצעות
השכל, התודעה. עשיתי זאת בידי,
אז. קפצתי אגרוף סביב כל
האור הזה ומשכתי אותו אליי,
לתוכי. אנשים צרחו. ואני החרשתי.
בכו וזעקו לעזרה. קראתם על מה

---

שקרה בחדשות. זה היה
באמשת באשמתי. באחריותי.
עם האור בתוכי המראתי.
האמת המראתי. עפתי לגוה
קילומטר, אולי יותר, מעל המדבר.
אני חושב שגם גדלתי, אולי
השתניתי. עפתי שעות. ימים.
חזרתי להכרה במאורה, אך
לא איבדתי זמן או שכחתי.
זה היה כמו לחלום כל הלילה
ולהתעורר כשאתה זוכר כל פרט
כל מחשבה וכל מעשה - רק ללא
החלטות.
האם נכון לקחת אור של אנשים
אחרים?
בחורף חופשתי חומר. ידעתי זאת
שאני מצאתי, מצאו לפניי. אבל מי
שמצאו, שמרו את החומר הטוב
לעצמם. אל הספרייה הגיעו רק
זיוני השכל.
הילות. אנרגיות. רייקיץ קריסטלים.
את האור הגלוי הסתירו מאחורי
תוויות. באיזה חשש. את האור
שומרים למלאכים ואלים. איך
נאמר שבני אדם מכילים בתוכם
את האור הזה? יש בנו משהו
שמפחד מדברים טובים, פסימיות
מובנית שרוצה לסרב להאמין.
אולי קסם הוא חלק מזה - אנשים
המוכנים להאמין שמשהו טוב
קרה להם, שיש להם היכולת להתעלו
מעל המגבלות, שאינן מגבלות כלל, כי
אם גבולות ברורים ומובנים לקיום שלנו.
הפסימיות הזו הופכת את הטבעי לעל -
טבעי, היא שמה סוג של עלטה על
קסם - נסו לספר לאנשים על מחזה
או מאורע על-טבעי שקרה לכם, ובוודאי
שאתם גרמתם לו - הם לא מאמינים.
הם לא יכולים להאמין. זה יהפוך
את עולמם למקום למקום טוב ועשיר
מכדי שיוכלו להתמודד איתו. אז
הם משקרים ודוחים, הרחק מהם
בזמן ובמרחב. הם כלואים בבית
משוגעים. הקסם נעלם. נאלם.
אתם, האופטימיים, יכולים לראותו.
אני יכולתי לראותו. את האור.

---

אפשר לקחת אור מאנשים בלי
להרוג אותם. אין זה פשוט. זה
דורש זמן ומאמץ וידע ויכולת -
דברים שמגיעים מלנסות ולהתאמן
שוב ושוב. כך עשיתי. התאמנתי.
כתבתי קודם שאורם של אנשים
מתעמעם. זה נכון. המעשה שלי
לא עמעם אותו. הוא גזל אותו.
אין לי מ? בשביל מה להסתיר את
מעשיי או משמעותם או פירושם
מקוראי ספר זה. הנני רחוק ומת
בעת שאתם קוראים את דבריי.
אם עליכם ללמוד, עליכם ללמוד
מכל מש שנעשה. לא רק מהדברים
הטובים בעיניכם. עמעום הינו הפיך.
האור מתעמעם, והוא מתחזק. זה
טבעי. הגזל אינו טבעי. האור
אינו צומח חזרה, מתחזק חזרה.
נראה היה שעוצמתו של האור קבועה
לאורך זמן, במעין ממוצע מול עמעום
והתחזקות. הגזל הוריד את העוצמה
הקבועה. מה יקרה אם אוריד את
האור לאפס, "אכבה" אותו?
מוות. שיגעון. הרס. אין חיי אדם ללא אור.

---

מעשיי עדו רעש. אני לא מדבר
על הרציחות והתאונות - אלו נעלמו
ברעש הרקע של המציאות. מי יודע
מדוע אדם קופץ מהגג או רוצח
את אשתו ומתאבד? לשוטר שמגיע
למקום אין יכולת לראות אור שאבד
אצל המתים, ואם היה רואה אותו
בחייו ורואה שאין לו אור, למי היה
מדווח?
אולי אולי היו כאלו שיכלו לאתר
אותי. מאוחר יותר שמעתי שמועות
על יחידה סודית אל שירות הבטחון,
"מטה אהרון" שפעלה בשנות ה-70,
שנות השיא של המיסטיקה בארץ
(כתמיד, אנחנו מפגרים 10 או 20
שנה אחרי אירופה וארה"ב).
הטכנולוגיה וההתקדמות של שנות
ה-80 קטעו באיבו את המחקר
הזה. אם יש ל"מטה אהרון"
יוש יורשים, לא שמעתי עליהם והם
לא שמעו עליי. לכן פעלתי באין
מפריע, גוזל אור.

---

הגזל מילא אותי בכוח, כוח קסם
טהור וחזק ומוכן - אבל שלא כמו
הכוח שנמצא במטעני, הוא לא
נשאר אצלי. השתמשתי בו, והוא
נעלם. לכן הייתי צריך להמשיך
לגזול אור שוב ושוב. זו נראית
על פניה כמו דרך בזבזנית
לעסוק בקסם. הבנתי את הצורך
העתיק של כ"כ הרבה דתות
וכתות בקורבן אדם. אי אפשר
להגזים ביכולת שלך כשיש לך כ"כ
הרבה כוח בקצות אצבעותיך...
הרחבתי את האור המאורה. עפתי.
שיניתי צורה. שחיתי מתחת לאוקיאנוס.
שכחתי מהידעץ מצאתי כוח. חשבתי
שהשגתי מה שרציתי, לכן עצרתי.
זו היתה טעות. מי שעומד
במקום, תופסים אותו.
בלילה הכי קר שך פברואר חזרתי
למאורה ונפלתי למלכודת.
אינני יודע מה היה זה שתקף

---

אותי. אני מאמין שההי זה אחד
מהתאומים, אבל אין לי לכך שום
הוכחות מלבד שכאשר פגשתי
אותם, לראשונה עבורי, נראה היה
שהם מכירים אותי כבר. כאילו
נאבקנו בעבר.
קור וריק פגשו אותי בכניסה
למאורה. מוות בלחץ. הגבתי
במהירות. יצאתי לרחוב, ואש
וברד ומתכת ניסו לכסות אותי.
ברחתי. רצתי, מושל לעברי כוח
מאנשים ברחוב ובבתים באקראי
ובמהירת. הרחוב נראה כמו
אחרי פיגוע כשסיימתי, אבל שרדתי.
התחבאתי בפארק היקרון, בין
השיחים. ערום. עושה צרכיי כמו כלב.
אכלתי חרקים. ידעתי שבני-אדם
מודכים תשומת לב. אני הייתי
חיה, לא אדם.
בפורים היתתה הופעה בפארק.
של השולח ספסל ישב איש זקן
והקשיב למוזיקה המרוחקת. שמואל.

---

המזל האיר לי פנים באותו יום.
יום טובף לכל הדעות. במיוחד
עבורי. שמואל היה קצה חסר
חכם ובעל נסיון. אם היה חשדן
או פסימי, לא היה עוזר לי או
מציל אותי. מכיוון שהיה טוב
ונוח אל הבריות, אסף אותי
לביתו. האכיל אותי. חיכה שאחזור
להיות בן-אדם. הלביש אותי
ואירח אותי, בלי לשאות שאלות.
כשדיברנוף הדבר הראשון שדיברנו
עליו היה הבישין. {BOMB}
אי אפשר להסביר בדמ במדויק
במה מדובר. זו דרך טובה להבחין
בין קצוות לאשנים רגילים - האם
הם יודעים של מה אתה מדבר
כשאתה אומר בישין. ידעתי על
מה שמואל מדבר עי ראיתי את
הדברים ששמואל מדבר עליהם
בתוכי, במטען שלי, וידעתי ששמואל
מנחש את עובדת קיומם מן
ההשפעה שלהם עלייץ ידעתי את זה

---

כי שמואל סיפר לי עליהם.
"הם המוות" הוא אמר "הם
הורגים אותך" הוא הסביר
"הם מאכלים אותך, כמו חומצה".
איש לא ידע מה הם באמת, או
איך נפטרים מהם, אבל היה ברור
שהם תוצר לוואי של המשיכות
שעשיתי. כאשר משכתי כח
מן האור של אנשים אחרים,
הבישין הצטברו אצלם. כאשר
משכתי כח דרך האור שלי, הבישין
הצטברו אצלי. מכיוון שלא בחנתי
אץ ההפשעה של מעשיי עליהם,
לא ידעתי שתהייה השפעה של המשיכה
עליי. כאשר הותקפתי, משכתי המון
כח מן העולם האחר, והכוח זרם
דרכי, החוצה כמו מפל של אור -
אבל בתוך המפל נתפסו סלעים
וציפורים מתות וסחף מטונף
של בוץ אפור. כל אלו נעצרו בי,
הם לא יצאו [ה?]אל העולם כמו כח
הקסם הטהור. אם כי, במובן
מסוים, הם היו גם כח קסם.
כך אני חושב. שמואל לא הסכים
הוא חשב שהבישין הם קללה מאלוהים.
המושג "אלוהים" הצחיק אותי. אבל
שמואל היה איש אמונה. אז
שתקתי. כאשר הייתי אצל שמואל,
גופי התחזק. הבראתי.
דיברנו הרבה על חיי לפני
שהפכתי לקצה. שמואל סיפר לי
שקצוות לא חולקים בקלות את
סיפורי החיים שלהם, שכן יש
ביניהם המאמינים שסיפור החיים
מכיל סודות שיאפשרו לקצוות
ליצור קצוות נוספים. אינני
מאמין בכך. קצוות נוצרים
באקראיות מוחלטת. אבל שמואל
רצה תכנית, לראות יד-מכוונת
שבוחרת, או שבוחרים בה. הוא
העדיף להתעלם מתפקידו של המזל
העיוור בחיים. "מה לגבי הפיי?"
שאלתי, שכן שמעתי שמועות עליהם,
ועל כך זהם הופכים אנשים לקצוות
בעסקותיהם האפלות. שמואל משך
בכתפו.

---

{CROWN} שמואל נולד בהונגריה, ועלה
לארץ בגיל 9. כאשר נולד,
סבתו נפטרה. אולי לא מיד
באותו זמן, אבל כך אמו סיפרה
את זה, ולכן שמו האמצעי הוא
יהודה - על שם סבתו יהודית.
שמואל טוען שיש לו זיכרון מוקדם
שבו סבתו מבקרת אותו. ייתכן.
הבית בו גדל היה בית ילדותה של
אימו. הוא בטח ראה תמונות של
סבתו המנוחה, והתבלבל. או שלא.
כשהיה בם 4 או 5, מצא מדליון
שלה, ובלע אותו. הרופאים המליצו
לאימו שישתה שמן קיק, ויעשה
צרכיו בסיר כפי שעשה כשהיה קטן.
המדליון לא יצא חזרה. נשאר
בפנים, מדליון קטן מזהב
בצורת עלה. כשעלו לארץ, חשב
שמואל שהוא שומע את סבתו
מברכת "שחיינו" כשהיגיעו לנמל
חיפה. השנים היו שנים קשות.
עוני, צנע. שמואל חילק זמנו
בין הבית ספר והעבודה בנמל.
היה פוגש מהגרים, ערבים,

---

צברים. סבתו שמעה שפות רבות:
הונגרית, פולנית, גרמנית, ויידיש.
שמואל ידע עברית, בנוסף להונגרי.
לפתע יכל לשמוע מה שסבתו
שמעה, והיה שומע עם דבריהם
את הערותיה. סבתו, כך סיפרה
אמו, ידעת לגלות את העתיד
בקלפים - תרגיל שלמדה מהרומי.[?]
את העתיד אי אפשר לגלות, טען
שמואל. אבל אפשר להקשיב,
ואפשר להסתכל. אפשר להריח.
שמואל לא ידע שהכח ביעבע בתוכו,
מחפש דרך לפורץ - עד שפגש
את יאנה, כשהיה בן 13. יאנה
שינתה את עולמו. השניים טיילו
על החוף, טיפסו על הקר
הכרמל. התנשקו בשקיעה, לקול
פעמוני הכנסיות. אז שמע את
אביה החורג של יאנה קורא לה,
ועינוי ראו כיצד הוא מסתכל על
הנערה הצעירה, השזופה בקרב
כל המהגרות החיוורות. סבתו
לחשה לו את פשר המבט, פשר
המחשבות שיכל לראות מאירות
על גופה של יאנה.

---

משפטים שנער בן 13 לא צריך
לשמוע, שאיננו יכול להבין או
ךהכניס להקשר נכון. מלא זעם
שילח בו הנער את כחו.
האוויר בער, והאיש מת. הנער
ברח, גופו מצולק מן האש.
שאלתי את שמואל אם משל כח
מן העבר השני כפי שאני עשיתי,
והוא הסביר לי שלא. הוא הסביר
לי שיש הבדלים בים הקצוות, שיש
כאלו שבתוכם כבק יש מספיק כח
כדי לעשות את רצונם בעולם. בלי
למשוך מאחרים או דרך עצמם
כפי שאני עשיתי. על ההבדל הזה
רציתי ללמודף ושמואל לימד אותי.
תחת הכוונתו התחלתי לחפש
את המטען שנושא איתו כל אדם,
הסוד הקסום שנישא איתו כמו
נשמה, או הילה, או שובל.
שמואל לא אהב לעסוק בקסם, אבל
לבקשתי יצאנו אך חוף הים והוא
הקסים ספינה מקצף גלים ודוח
שתשוט בים. כאשר קרא לכח,
הכח בא, ואני הבחנתי בגווני,
בצורתו. הסוד האחד בהק כמו השמש

---

והאיר כמו האור שנמצא אצל אשנים
אבל, הסוד השני, צבעו היה כחול
עמוק, והוא גרם לי לחשוב על
שמיים מסתוריים, על יין ישן שטעמו
צופן סודץ חשתי שמקורו אינו אנושי
ותהיתי מה הוא. האם ניחשת?
תוכל לדלג הלאה, ולגלות. אני עוד
לא ידעתי. שמואל הגיע לכוחו דרך
סבתו, אבל לי לא הייתה מקריות
כזו. אני הגעתי לשמואל. לכן,
תהיתי, האם אפשר עבורי להשיג
את הכח משמואל? כמו לכל אדם
אחר, גם לשמואל היה אור. באורו
האיר את הספריה, תמונה ישנה
של הוריו, פאב ספציפי בעיר.
יכולתי למשוך דרכו כח כפי
שמשכתי דרך אחרים. אבל לא
רציתי לעשות זאת, משום שידעתי
שייפגע ועלול לברוח ממני, או
גרוע מזה, ייפגע בי בחזרה.
משיכת הכח הזה לא הייתה מועילה
לי יותר מאשר משיכה מאדם אחר,
והיא היתה זמנית. לשמואל הכח
היה שמין כל העת, ולא היה
תלוי באחרים. היה לו יותר כח,

---

למשל, להתמודד עם אלו שתקפו
אותי.
בינתיים, שמואל היה מרוצה שמצא
תלמיד. הוא ספיר לי על יוליה.
אץ יוליה פגש בגיל 16, היא היתה
אשתו הראשונה, וכאשר פגש אותה,
גילה היה כפול מגילו. יוליה
הייתה דור שני בארץ, הוריה מרחו
מרוסיה כשזו נהייתה קומוניסטית.
היא תיעבה את הוריה ואת ביתם
המעופש, וחיפשה עולם אחר. היא
מצאה את אמריקה. מגיל צעירף
השתמשה יוליה ביופיה וחוכמתה
כדי לשבות לב בחורים וגברים
שהרעיפו עליה מתנות מאמריקה:
בגדים, ז'ורנלים, שוקולדים, ספרים.
השנים, תור הזהב של המדע הבדיוני,
הפנטזיהץ שמיונה של יוליה ניצחץ
היא כותבת לז'ורנלים מאמריקה
תחת שם בדויץ היא קוראת
תרגומים של סטניסלב לם. היא
חושבת על רובוטים ועל חייזרים,
ועל המשותף להם ולבני האדם. היא
היא נחושה למצוא את הנשמה,
להוציא אותה אל אוויר העולם,
להאיר אותה.

---

האם האובססיה האירה, העירה,
בה משהו? האם כל אחד שליבו
מלא תשוקה עזה מספיק, יפול מעבר
לגבולות העולם הזה, וימצא עצמו
על חופי עולם אחר? בעודה
הולכת ברחוה, ניגש אל יוליה
גברף גבר שונה מכל גבר אחר
שראתה. היא חייך אליה, ופשט
את ידו. קמץ אותה לאגרוף, ופתח
אותו: בתוך אגרופו בערה השמש.
יוליה הלכה אחריו, והוא לימד
אותה על הקסם. הראה לה
טקסים של הגנה ושל כח. את
מעמל(?) הקבלה למש שמואל ממנה,
ואני ממנו. יוליה למדה להאיר
אורף לחוש חום בחורף, לתקן
אבן ועץ שנשברו או נרקבו.
שמואל טוען שאת הניצוץ שבער
בה ליבה אותו גבר, שהוא ויוליה
מצאו דרך לחבר עצמם לאור
גדול מהם עצמם וכך להתחזק
עוד ועוד. עבור שמואל, אותו מקור
אור דמה לאלוהים. אני חושב
שיוליה ואותו גבר משכו כח
מאותו אור שסבב אותם כפי שהוא

---

סובב אותי: אנשים אחרים.
בכל חיי, לא פגשתי קצה שחיזק
את כוחו באופן עצמאי, שלא
על חשבונו של אחר. המזל והטרף.
הם שמחזקים אותנו. המזל, והטרף.
אבל הנער, שמואל, נשבה בקסמיה.
יוליה היתה מורתו, כפי שהוא היה
מורי. היא לימדה אותו שיש בו
כח, והראתה לו את השימושים בו.
שמואל תיאר לי כיצד יוליה היתתה
מבלה שעות רבות בכל יום
ובאובססיביות מקטלגת כל קסם
וקסם שמצאה והמציאה. כשדיבר
על זה, הייתי בטוח שמדובר בידע
אבוד, אך לא. הקטלוגים עדיין
היו אצל שמואל. אבל הוא לא
מצא בהם עניין או עשה בהם
שימוש. הוא רצה לחיות בעולם
בצורה מסויימת ויוליה רצתה לשלוט
בו. יותיה לימדה את שמואל כיצד
לרסן את כוחו, וכיצד להגביר אותו:
למשוך עוד ועוד כח, להטמין
אותו בכלים טקסיים, ואז
להוצא מהכלים הללו את הכח

---

הצבור עבור מעשה אחד גדלו
וחשוב. למדתי מהקטלוגים על
דברים שעשיתי לבד: התעופה,
או שינוי הצורה, למשל. חלק
עשיתי מהר יותר וטוב יותר
מאשר יוליה. אחרים, עשיתי בצורה
מסורבלת ובזבזנית. הזדהיתי
עם ההנאה של יוליה מהגילוי,
מחשיפת עוד נדבך מהמסתורין.
אלא שעבור שמואל היה זה
המסתורין הלא נכון. אחרי כמה
שנים, שהיו כבר נשואים, הוא
מאס בקטלוג האינסופי הזה.
"איך יכול להיות גבל לדמיון?"
תקף אותה. היא מקטלגת את
כל החלומות, אמר, ואילו הוא רוצה
לדעת עוד על החולמים, ועל טבע
השינה עצמה.

---

{FAST FW}ביליתי עם שמואל זמן רב,
אך לא רציתי לגור איתו.
חשתי שביתן מוגבל איכשנו, עבורי.
ברחוב מצאתי אנונימיות בין זרים
עכשיו הבנתי מה עשו הבישין;
הם הרחיקו ממני אנשים. הם
גרמו להם לחשוד בי, להגעל
ממני. הם הקשו עלי להסתדר
בעולם. אלא שעולמם של המטורפים
הפודעים חסרי הבית חוסה בתוכו
של העולם הגדול, ממלא את
הסדקים. קל להסתובב ממקום
למקום, להסתדר. לקחתי את
שהייתי חייב. הסתדרתי עם אלו
שניסן לעצור אותי או למנוע ממני
לעשות זאת. השתדלתי להמנע
מפינות, מרחובות ללא מוצא,
אותם מקרים שבהן הברירות
מצומצמות. אך לא הרחקתי
עצמי מהקסם. אם צריך היה,
השתמשתי בו.

---

שמואל ידע את שאני עושה. במקביל
לכך ששוחחנו על קסם, ניסה לשוחח
איתי על מעשיי. רצה שאפסיק לקחת
קסם מאנשים, דרך אורם. רצה
שאגביל עצמי לקסם כפי שהוא
משך אותו: בקושי, באקראיות.
ביליתי מחוץ לביתו יותר ויותר, נתתי
לו לחשוב שהוא משכנע אותי בכך
שהגבלתי עצמי לקסם האיטי, המוגבל
שלו בביתו, ולקסם שלי, המשוחרר,
בחוץ. ניסיתי לשמור כל נוכחותי
וזהותי בסוד ככל האפשר, אבל היה
זה מאמץ נואל. קצוות אחרים
יכלו לראות את אורי ולדעת מי אני.
חלקם כינו אותי גאון. גאון או מטורף.
מה ההבדל?
בשנה השלישית התחלתי לדבר.
גזרתי על עצמי שתיקה כשפגשתי
את שמואל. הוא רצה תשובות ואני
לא רציתי לשקר. חשבתי ששכח
מחטעי, אבל הוא זכר. הוא היה
איש סבלן וטוב, וקיווה שיוכל
לשקם אותי. אני חושב שחיפש

---

יורש.
בשנה השלישית שאלתי אותו על זה.
שמואל סיפר לי על ברית המועצות.
פוליטיקה לא עניינה אותי, אבל
במדינות פשיסטיות קורים דברים
מעניינים. קצוות יכולים לעלות
לגדולה מאוד מהר, אם יש להם
הגישה הנכונה לקסם ולשימוש בו.
שמואל סיפר לי על посланник
הוא היה סוג-של קצין בצבא
הרוסי. או אולי סוכן חשאי. או
מרגל עבור המפלגה. לא זוכר,
ולא הבנתי גם אז. הוא היה מעורב
באיתור טקסטים מצונזרים, מוברחים.
"תועבה דקדנטית". לא במקרה
הרבה קצוות היו אנשי ספר,
אינטלקטואלים מאירופה הישנה.
פולין, אוקראינה, רוסיה, גרוזיה,
בלרוס... כולן נפלו תחת הפטיש
והמגל, והוא חרש לאורכה ורוחבה
של המפלצת הסובייטית עד שאיתר
את האחרון שבהם. הוא הבריח
רבים מהם למחתרת: לרומני[8],
אל בין היהודים, למערב, או

---

לסקנדינביה. בקרו בלפלנד,
גרינלנד, שבדיה או נורבגיה היום -
יש שם קצוות שני 3 ו- 4
דורות, שמבטאם עדיין רוסי או
פולני.
שמואל פחד ממנו פחד מוות.
כאשר נפשי חשה בקור,
מרחפת מעל פי תהום, צחקתי
מהפחד שהביע אז. אישה טרור
יכול להטיל אדם אחד אל מול הצל?
בשנה השלישית גיליתי שпосланник
הרג את יוליה. מסעותיה הובילו
אותה אליו, או שאולי להפך.
הוא החזיק ביומנים שהיא רצתה
לקטלג. היא ידעה על קצוות
שחיו במחתרת, שהתפזרו לצרפת
אמריקה וישראל אחרי רדת מסך
הברזל. הוא הוציא את המידע שלי
ממנה. בזתי לשמואל על שלא
נקם את מותה. הוא העדיף את
החיים על המוות, לטענתו. איזה
חיים יש בחולשה כזו? הכעס,
הזעם, התאווה, ממלאים אותנו

---

בכוח. צא ולמד, שכל דבר שאדם
מאיר ממלא אותו בתקווה ובאושר
אך גם יכול למלא אותו באכזבה
וייאוש. תאר לעצמך אהבת
הורה לילדו. תאר לעצמך תהומות
הייאוש אליו ייפול, אם תקח ילד
זה. האם אתה יכול לתאר
גיהנום מלא בשמואלים כאלו,
רגועים, שדבר לא מכעיסם?
שמואל לא הסכים. הזעם, האלימות,
באים מלמטה. מהאדמה. מהחושך.
האהבה באה מלמעלה. מהשמיים.
מהאור. אור, הוא אהבה. ולכן
הכעס יעמעם אותו. שורה נפלאה,
אני חושב, אבל המציאות הפוכה!
אוביו הפוליטיים של ראש הממשלה
האירו אותו יותר מתומכיו. הבעל
שבגד באשתו היה מרביץ למאהבת
ועדיין פוגש אותה 3 פעמים בשבוע.
הדברים שהחזיקו אותם והפכו אותם
למי שהם פגעו בהם שוב ושוב
ושוב וחשפו אותם לפגיעה...
זו אהבה? האהבה של שמואל

---

היא כמו שעווה מדויקת, סמכסה
אותנו ומקפיאה רותנו ומשמרת
אותנו לנצח....
שמואל חש את מבטו של посланник
הוא פחד, ואני הייתי יומנו החי.
הוא ילמד אותי מה שידע, ואם
??? המוות יומ ימצא אותו בידיו
הגסות, הידע לא יאבד מן העולם.
כך עשיתי צעד ענק נוסף לכיוון
המפה.
נניח שמצאת גיון נייר, ואני
אומר לו שזו מפה. שני דברים
נחוצים לך כדי להבין אותה. שני
דברים קריטיים. מקרא ומקום.
מקרא מקום. לפני כן, שקול
בתשומת לב: נניח שהיית מוצא
מקודד. אולי תשאל (ובוודאי כשתגיע
לחלק בהמשך שכתבתי בקוד)[8].
מדוע לטרוח עם הקוד. הרי חלק
עצום מקרב הקוראים יבטלו את
מה שהקצה כותב בכל מקרה.

---

התשובה לכך פשוטה. הדרך לפעמים
קלה יותר כאשר הולכים מה לבדץ
אין בה תחרות. תרצה להעביר
לבודדים, לחברים, את התשובה,
אבל לא להפיצה בקרב כולם.
כך תשמור על אקסקלוסיביות.
יוליה האמינה במידע חופשי.
הקטלוג שלה היה פחות לכל.
שמואל רצה לגלות את התשובה
לשאלותיו, ורק אז רצה להחליט
אם לספר לאחרים או לא. הוא
פחד שהתשובה תהייה שקולה
לנשק גרעיני, שעל הפצתו
הוא חדב. השלום בעולם התערער
כאשר עןד מדינות הצטרפו
"למועדון הגרעיני". כך השלום
בעולם התערער כאשר עוד אנשים
יבינו את מטרתה של המפה.
שמואל ידע שלא יוכל לאורך זמן
למנוע את מציאת המפה. אבל
אץ המקרא והמקום ישמור לעצמו.
עלייך להבין שהמפה, כמו השמש,

---

מושכת הכל למסלולה. קשה מאוד
להימנע ממנה. אבל ההליכה בה
ללא מקרא מקום שקולה לנפילה
חופשית בחלל ללא כבידה.
ובכן, מספיק עם ההקדה:
שמואל אמר לי שהמפה תוביל
למקור של הקסם. המקום שבו
תתבהר התשובה לשאלות שלו.
צחקתי בקול רם. איך זה ייתכן?
הוא הרצין. קוסמים לוקחים ברצינות
נקודות מבט. נקודת מבט היא
פונקציה של עין, כיוון, ופוזיציה.
עמוד גבוהה, פתח עינייך, הבט מזרחה
ותראה מה שתראה. כך המפה
תובילך למקום הנכון ולזמן הנכון.[9]
ומה לגבי העין, שאלתי? האם כל
קוסם יוכל להתבונן? שמואל חשב
שכן. אני יודע כעת שהוא טועה.
זה הסוד שגיליתי, שאני שומר
עליו עכשיו. זה חוסר הידיעה שלי
מוביל אחרים לפי תהום.

---

משום שנפתחה עינם השלישים
הם חושבים שזו האחרונה. עד
כמה מגוחך זה יכול להיות? הרי
אם יש שתי עיניים לכל אדם,
ולנו נתפת נפתחת השלישית,
מה לגבי הרביעית, והחמישית?
מדוע הן אינן קיימות? אופס.
גיליתי את הסוף בכל שכתבתי חמש
חמש, כמובן. זו עם הכוכבים
בעיניים דיברה על חמש עיניים.
ארבעת האפשרויות. השיחה
איתה היתתה מלאת השראה, למרות
הפחד המצמית. אם אתה מוצא
עצמך בצל, מוטל עליך לפגוש בה
בסופו של דבר, ולמות. אלא שכמובן
לא תדע שאתה בצל בטרם תפתח
את עינך הרביעית, וזה לא יקרה...
המקום הוא מה שקוסמים כמו
שמואל חיפשו. הוא האמין שיוכל
משם לראות את התשובות. לכן
קיווה ללכת לפי המפה.

---

מה שהיה חסר לו זה מקרא.
המפה מתארת מסע. המקום
אומר לנו לאן נגיע. המקרא מסביר
את משמעות המידע. המידע מקודדף
ללא מקראץ החיים הם הקוד,
החוכמה היא המפתח. [10] כשאתם
נתקלים בקודף זכרו שוב ושוב
שקוד הוא ידע המחכה למפתח.
שמואל האמין שקו שהקוד יתגלה
לו במחקרו, אבל אני ידעתי שהוא
טועה. לא היה קוסם חכם ומנוסה
כשמואל. אם לא ראה את המקרא,
זה כי עיניו היו סגורות למראה
הזה. הצעתי הדבר לשמואל,
והוא סירב. איזה סיבה יכלה
להיות לסירוב כזה? הרי בבירור
הדרך שנקט בה לא הובילה לשום
מקום. למה שיסרב? לקח לי
זמן להבין. עבור שמואל, לקיומו
כקוסם, אפילו לפני פתרון הבעיה,
היה ערך. הוא ראה עצמו

---

כמורה. לא רק כחמ כמחפש.
נניח שני מגלי ארצות. אחד
יוצא מוקדם מן הנמל, והשני
מאוחר. המקדים יוצא מן הנמל
ומגיע לארץ חדשה ראשון. המאחר
יוצא מן הנמל ומגיע לארץ חדשה
שני! אלא שהמקדים ממשיך
ממנה לארץ אחרת, ואילו המאחר
חוזר הביתה, לדווח על גילויו. את
מי חוגגים? את המאחר. זה מה
ששמואל רצה להיות. הוא רצה
בחגיגה, אם מתוף אגו ואם
מתוך שבאמת האמין שבגילוי
יש ערך רק כשחולקים אותו עם
אנשים אחרים. בסוף העמדתי
בפניו ברירה, ולתדהמתי ויתר
על הגילוי לפני שוויתר על השיתןף.
לכן עזבתי אותו. הוא פחד
לעזוב את החופים המוכרים של
הארץ הב נולד. אני הרחת
את המלח של הים הפתוח.

---

אחרי מותו של שמואל, פגשתי
את Q. המלך. הליצן. איש
השאלות והחידות. אי בחיי היו
3 ניסים, או בעלי-נס. שמואל,
Q ואורה. אני מודה על כך איד
ואחד מהם. {FLOWER}

Q היה מרתק מהרבה בחינות,
אבל הדבר שריתק אותי יותר
מבל היה משהו שקצוות אחרים
תיעבו. הוא היה גאון, אך גם
הציק להם שוב ושוב בשאלות.
כי ל-Q היתה תיאוריה, והוא
רצה להוכיחה. בשביל להוכיחה
צריך מידע, ומידע אוספים
מתצפיות. כך לפי Q שלמד
את זה באמריקה. הטרגדיה של
הקצוות היא שאין להם מספיק
תצפיות כדי לבנות מדע, זו
היתתה הבעיה של Q שאותה
רצה לפתור. מה השאלות
שצריך לשאול? מה התשובות

---

שצריך לאסוף? צא וראה:
גם כאן חיפושו של Q היה
פגום ללא מקרא: אם היה יודע
איזה יסודות בעולם משפיעים
ואיזה לא, היה יכול לשאול על
היסודות בספציפיים האלה, אבל
מכיוון שלא ידע, נאלץ לשאול
על הכל - וזה מה שהטריף את
הקצוות האחרים! הוא שאל אותם
על השעה המדויקת ביום, ומיקומם
הגיאוגרפי המדויק - וזה לימד אותו
על גרמי השמיים. הטמפרטורה
ביום. בחוץ או בפנים. קיומם
של חפצים באיזור, מוליכים או
שלא, מפיצי אור או חום.
הלחות באוויר. החומרים בהם
השתמשו. אם ישבו או עמדו,
תנועות הידיים. תנוחת הישבן.
מילים, משפטים, ביטויים.
להכל קידוד מתאים, הכל
נסנכ למאגר. הוא לא הבין
לא תפס עד כמה זה מגוחך -

---

מאגר המידע הענקי שלו הכיל
אינסוף וריאציות על אותו הדבר,
אבל שום פרט לא עלה מהבלגן.
הוא יכל לחקות בדיוק את
תנועותיו של כל אחד מהם ולתאר
באופן נפלא את העולם שבו
אותו קצה עשה את שלו -
אך הקשר בין זה לבין תוצאות
הקסם, היו נפלאות מבינתו.
מ- Q למדתי בהמשך משהו
חשוב, כאשר ניתחנו את מאגר המידע
שלו עם אהובתו לשעבר (וכמה הייתה
מופתעת שגילתה שהכרתי כבר
את Q; וכמה אני הייתי מופתע
כאשר באה לחפש אותי בפעם
האחרונה...) [11] אבל ראשית ללקח
הגדול, שהיווה המקרא הראשון
למה שיבוא אח"כ:
הכל חשוב, והכול לא חשוב.
המקור לחשיבות ?????

הקצב?

. הוא שמשנה.

---

נניח שהייתה חוקיות פיזיקלית
מדעית לקסם; פירושו של דבר
שהיו חוקים, חלקיקים, כמות, שדות.
היינו רואים את פיעלותם
בניתוח סטטיסטי כזה או אחר
של מאגר המידע העצום של Q.
לא ייתכן שאף קשר כזה לא
הופיע... ואכן היו תוצאות שהיו
עולות פה ושם, אך לא היה שום
דבר פרקטי, עקבי, שהיה אפשר
לבסס עליו משהו... תמיד האקראיות
נכנסה שוב והרסה כל מודל יפה
ש- Q ניסה לבנות. יום אחד,
בכעס, זרק Q ידיו באוויר ושאל
"למה זה משנה אם נוצותיו
של העורב לבנות או לא? כל
מה שחשוב לטקס זו ציפורן!
הן גנטית וכימית זהות לחלוטין
לצחיפורניים של עורב שנוצותיו
שחורות. למי אכפת!?"

---

למי אכפת?
עצור כעת, הבט במראה, ושאל
עצמך את השאלה הזו. למי
אכפת? למישהו בוודאי אכפת.
לפיזיקה לא אכפת. עורב עם
נוצות שחורות ולבנות נותן את
אותו עילוי, עף אותו הדבר
בדיוק. באסתטיקה זה חשוב.
אתיקה. למוח החושב, לנפש
המבחינה. לאלו אכפת. האם
לקסם יש מוח? נפש? כך חשבתי.
מחשבה מטריפה. קסם זו
פעולה, כוח, איך ייתכן שאכפת
להם ממשהו?
הרעיון אם כך היה צריך זיקוק.
זו התחנה השנייה במסע שלנו.
עד כה סיפרתי לך כיצד
עיצבתי את ראיית עולמי ואת
הקסם שלי. מכאן, מהנקודה
הזו, החל הקסם לעצב אותי.

---

קח קערת אבן, מלא אותה {PAPERCLIP}
מים נקיים. פצע את
אצבעך במחט ממתכת שלא
מחלידה. כסף טהור הוא הטוב
ביותר, אם כי גם הוא משחיר
בחמצון. תן לטיפת דם להיווצר
ולפול. אידיאלית, מעל הקערה
ובאמצע בדיוק. על הטיפה לא
לסטות ממסלולהץ כאשר הדם
נופל לתוך מהים, התחל להזרים
כוח קסם פנימה. יש לך פחות
מדקה. הדם מתבהר, המים
מתחממים. הם נהיים סגולים, בצבע
יין עמוק, עשיר. אתה יכול
לראות את הפרצוף שלך, ואז הוא
משתנה. מזדקן. לפעמים נפצע.
לפעמים תאבד עין. או שן.
מראת הדם מראה את העתיד,
כך לפי חסר הבית המטורף שלימד
אותי את הטקס. זה טקס בלי
ניסוח - רק דם, מים וכוח קסם.

---

איזה מוזר שעלינו לנסח קסם,
כדי שיעבוד. הרי התנועות, המילים.
הפעולות - לו אלו קריטיות בלבד,
הקסם היה עובד ללא ניסוח.
אלא שברור לכל קצה, שללא
ניסוח הקסם הוא פרוע, הרסני.
אפילו קסם ספונטני אינו חף
מניסוח. הניסוח שלו מגביל וצר
עוד יותר מקסם אחר.
צא ולמד: בכל הקהילה חוזרים
כמנטרה על כך שרק הפעולות
משנות, לא מצב הרוח. והנה יסוד
אחד בסיס של קסם מוכיח שכולם
שוטים. אז מה האמת? מה נכוןף
ומה זיוני שכל? האמת היא ששנים
ששניהם נכונים,ם ושניהם זיוני שכל.
הפעולה מכווינה מחשבה. אנשים
עושים פעולות שאחרת הניסוח
היה חסר, וניסוח חסר הוא
שגורם לנזק. חוסר ידע, חוסר
כוונה, רשלנות בניסוח, כל אלו
הם מרכיבים של

---

ניסוח חסר. הבנת כבר? עוד
כמה צעדים לתחנה השנייה;
הקשב בתשומת לב:
אכפתיות. חוסר. למישהו
אכפת. אני מנסחים עבור
מישהו. לו אכפת. מאוד אכפת. לכן,
אם יש חוסר, רשלנות, חוסר
בהירות, הוא ממלא את החסר.
קסם זו תוצאה של שיחה. עם מי
אתה משוחח? מי בצד השני?
העולם האחר. הבנת? כמעט. עוד
קצת. מה אכפת לכוח הכבידה
אם זה תינוק, או מטוס, שנופל?
אותה תאוצה. אותו כוח מופעל.
אכפתיות איננ תכונה של
העולם הזה. אם כך, למא שלא
תהיה תכונה של העולם האחר?
הרבה תכונות חסרות בעולם
האחר, שיש בעולם הזה. למה לא
להיפך? לקסם יש אהבה. נאמנות.

---

למה לא אכפתיות?
מה זה אור, אם לא אכפתיות?
אם כולנו היינו מוארים באותו
אור כל הזמן, האם היינו שמים
לב? רק אם האור הזה היה
מוסתר איפשהו. רק אם צשהו
היה מפיל עלינו צל... אתה
מתקרב לשם? רק עוד כמה
תחנות, ותבין.
Q היה תיאורטיקן מבריק, אבל גם
בן-אדם. מכיוון שחזרתי לעסוק
בקסם כדי לעזור לו בניסוייו ואיסוף
המידע שלו, הוא התחיל להתלונוןן
ולהתרעם על הנזק לאנשים אחרים.
אישית, לא היה אכפת לי, אבל
נראה שזה הסיח את דעתו של
Q ביותר, והוא לא הצליח להתרכז.
העזרה שלי היתה גרועה מחוסר
העזרה שלי, למרתו שיכולתי להוציא
את מרכיב האקראיות העיקרי,
כמעט היחודי, במשוואות שלו.

---

נפרדנו. בתחילה כידידים.
Q חזר לסקר שלו, מצפון לדרום.
אני תהיה לגבי גורמי האקראיות
האחרים: הגדול ביותר הוא
שקצוות אחרים לא מושכים אותה
כמות כוח קסם בכל פעם. Q
האמין שהכמות הושפעה מגורמים
שעוד לא עלה עליהם. העיניי, גודל
הדגימה הוכיח בפני עצמו שהוא
טועה. חשבתי תקופה ארוכה
שמדובר במחזוריות מסוימת, אך
אז חזרתי לרעיון האקראיות.
אקראיות בפני עצמה היא רעיון
מאוד בעייתי. ראה: אין דבר
אקראי באמת בטבע. כשאנו
אומרים "אקראי" אנו בעצם
אומרים "בלתי ניתן לחיזוי".
אבל מה אם היה מדובר
באקראיות אמיתית - לא כזו
שנשלטת בידי חוכות חלשים
ובלתי נראים, אלא נפרדת מהם

---

לחלוטין? שוב חזרנו לעולם האחר.
Q חשב במונחים של משיכה;
קצה מושך כוח קסם לכאן. זה
בגלל שהוא היה שבוי של נקודת
מבט אחת, וכבר אמרתי לך, הכל
תלוי במקודת המבט שלך. ראה
רחוק, ראה גבוה, ראה לאורך זמן.
ל אל תתן לקצרות הראייה, לצרות
הראייה, לקשיי הראיה, להפריע
לך. זה הדבר החשוב ביותר.
עכשיו נניח שהעולם האחר הוא
חבר שלך, אכפת לו ממך. כל
פעם שאתה פותח בפניו את
האפשרות, הוא מושיט לך אצבע.
לפעמים את כל היד (אתה יודע
מה זו כף-יד, ביחס לאצבעות?)
העולם האחר אינו העולם הזה.
אכפת לו, אבל לא באופן קבוע.
אינו דטרמיניסטי בשום צורה,
אפילו לא קצת. אין חוקים, שדות,

---

חלקיקים או גלים. רק אכפתיות
(אם זה נשמע לך אוטופי, כאילו
אני מתאר מישור של אור ואהבה
כדי ל שתחזור אחורה, כי
בבירור איבדת את הדרך. גם
לבריון ששופך שוקו חם במורד
תל נמלים אכפת מהנמלים - אך
בעיקר אכפת לו מצרחותיהם
האילמות...)
לכן הכוח שבו הוא לוחץ, שהוא
הפעיל[?], מעניק לך, משתנה. אקראי
לחלוטין. תלוי בשגיון נפשו
של אותו רגע. שינוי המשחבה
על העולם האחר לא גרם למציאות
העולם הזה להשתנות. הוא רק
גרם לכך שאבין דברים אחרים.
האכפתיות הזו לא חיממה אותי.
היא הפחידה אותי. היא צריכה
להפחיד אותך. האם פגשת
בנערה שעינייה כוכבים? אכפת

---

לה ממך. אכפת לה מכל העולם.
היא באה מהעולם האחר, ואכפת
לה כך-כך שהיא לא מבינה
מדוע אנחנו מכאיבים אחד לשני
כל-כך - נפרדים, זמניים.
תאר לעצמך, עולם שבו רקמה
אנושים אחידה, נצחית, שמדברת
רק עם עצמה. עדיין חושב שהעולם
האחר זה גן-עדן? גם לא
גיהינום. לשטן אכפת מאיוב,
מקין. מפאוסט. לא. לבריון
לא אפכ אכפת מהנמלים...
אכפת לו מהנוף, ותל הנמלים
הוא חלק מהנוף הזהץ אם
יחליט ליישר את התל, לרבע
אותו, למלא אותו מלט ולשמור
אותו לנצח... הכול ברשותו.
חשוב על הכוח שיש לך הקסם,
וכמה הוא זר לעולם הזה, כמה
קשה להשתמש בו, עולם שלם של

---

הכוח הזה, ללא ??? מעצורים,
שם או כאן... מעצור זו המילה
הלא נכונה. ללא גבולות...
כוח הקסם אקראי כי העולם
האחר אקראי, ומשיכה הינה
דחיפה אקראית מהעולם האחר.
המשפט הזה הוא צופן. העמודים
שלפניו הם המפתח להבנתו. [12]
תאר לעצמך את עצמך עומד
מול קצה אחר ומסביר לו את
הרעיון הזה. אתה תשמע מטורף.
איך אפשר שלעולם שלם יהיה
"אכפת" ממשהו? עולם זה
מקום, מקום שבו שבו נמצאים
אנשים, יצורים שאכפתיות
שייכת להם. באנוכיות, יגידו
לך כל האנשים שרק לאנשים
יש אכפתיות. לשמש אין.
לחלל אין. לאהבה אין אכפתיות.

---

זה היה אחד הפרדוקסים שהועלו
מול אפלטון: האם האידאה של
יופי, יפה בעצה? איך ייתכן
שלא? ומנגד, איך ייתכן שאידאה
תקח חלק בעצמה? מכן שיש
אידאה גדולה יותר, אידיאת
היופי של האידאות - והאם היא
יפה? וכן הלאה, עד אינסוף.
פרדוקס שנעצר רק בהתייחסות
לאידיאת הטוב. האידיאה העליונה
של אפלטון, המניע הלא מונע
של אריסטו. כל נשמעתי לאחרים.
מטורף שמאמין באלוהים. אבל
אף פעם לא אמרתי שמשהו
ברא את העולם הזה... טעיתי,
כמובן. זה מה שלמדתי. ????
למדתי איך בראו את העולם.
לשם אני הולך. קסם זו יצירה.
לכאורה אינסופית, אך תמיד יש

---

לה גבול. תמיד, מלבד לעולם
הזה. הוא חסר גבולות, נמשך
ומתפשט... כמה קסם דרשה
היצירה האינסופית הזו? את
כל הקסם. כמה קסם יידרש
ליתור עולם חדש? כמה קסם
יש במקום שאליו אנחנו הולכים,
אתה ואני?
מקומות... לקצוות יש שם מיוחד
למקומות, מקומות הם שמות
מיוחדים עביר קצוות. גם גם
למקומות יש גבול - ויש העומדים
עליהם. אם לכל מקום חוקים
משלו, אז גם העולם הזה הוא
מקום, לא? יש לו חוקים משלו.
חוקי המקום, חוקי הפיזיקה...
ואני משתדלים להבין אותם, בני
אדם, מדענים, ועושים דברים כמו קסם.
שיבוטים, טיסה לחלל,
לייזרים, תקשורת סלולרית...

---

למה דברים אלו אינם קסם? כי
הם בהתאם לחוקי העולם הזה.
למה לעוף באיים המרחפים
זה קסם? אלו קוחי המקום
שם. את אתה קופץ ומחייך,
אתה עף. זה קסם? זה לא
קסם. אין שום כח קסם
מעורב - מלבד זה שיוצר
את המקום, כמובן. אלא שאין לנו
מושג איזה כוח קסם ייצר את
הארצות המוארות, כמובן. עמק
הצייד, נהר הדם, הזרע והדמת
והדמעות, מגדל השן והעצם,
ארץ פאר, ממלכת הפיות -
כל הגיאוגרפיה המגוכחת של
הארצות המוארות, ? אינספור
הפנים של המלכה מרחפות
מעליהן. משתנה, נצחית, צעירה,
עתיקה יותר מהעולם... היא
לא בראה את עצמה. היא יצור

---

קסם. תוצר של המקוםם, קונסטרקט
כמו העץ, הצפרדע, הנחלה או
?? הגמד. כולם תחת חוקי הצקום
ההוא - אז בטח השתחרר המון
כוח קסם, אנחנו אומרים, לא
מסוגלים לתאר את הניסוח
המורכב לאין שאור שייצר אותן.
אבל רגע, קסם פרוע שייצר
כזה ניסוח מורכב ויפהפה?
אולי המלכה ניסחה אותן, כוח
קסם פרוע ולא יציב וספונטני
מייצר עוד ועוד תחת עינה
הפקוחה של המלכה, טכנאית
מכעבדה של אלוהים... לא.
הארצות המוארות נוצרו כמו
הע?? העולם הזה. כמו
אטלנטיס, ביתם המקורי של
גניי הים. לאחד אין עדיפות
על האחר. כולם נוצרו באותו
זמן - שזה לומר, שום זמן.

---

אתה יודע שאין שום ניסוי
מדעי, שנע שנעשה או שניצן
לדמיין, ש"יוכיח" את קיומו
של זמן? זמן הוא המרחב
שבו אירועים קורים. המקרה
הוא הזמן, התפיסה שלנו אחד
אחרי השני... למה שזמנה
של אטלנטיס יהיה צמוד לזה
שלנו, או של הארצות המוארות?
לנו אכפת. אנחנו יצורים.
יצור, שורוק. יציר, בחיריק
וגם יוצר בחולם... הכול
טמון באותו השורש - נוצרנו ואנו
יוצרים... כך המקום. נוצר
ויוצר. למקום אכפת. תבין את
זה, תפנים את זה. אכפת לו
אחרת ממך, מדברים שונים, הוא
רואה מה שע שאינך רואה, ועיוור
למה לעינך רואה., הוא מביע אכפתיות

---

אחרת ממך... אך היא קיימת.
אתה מוביל את הקצה האחר
ביד. אבל זה לא יעזור. עד
שלא יעמוד במקום וירגיש את
האכפתיות... לזה אנחנו מכנים
קוראים ידיעה. אין קסמי ידיעה
כי הידיעה תמיד קודמת לקסם
אתה רואה כך אתה יודע,
אבל ראיה זה חוש אחד
(כמה חושים יש?) [13] {STAR}
אתה יודע בצורות כל כך מגוונות,
ראייה זו רק השפה שבה אנו
משתמשים. זה בסדר, זה נוח,
אין צורך להמציא שפה חדש,
אלא רק להתאים את הישנה
לצרכינו... אז אתה יודע, אתה
חש, אתה רואה... שלוש מילים
לתאר את אותו הדבר. ידע
נוצר אצלך, מחוויה כלשהי. אלא
שאין לך מילים לתאר את

---

החוויה. רק את הידע. אתה
אומר ש"ראית", אבל אין זה
אפילו קצת נכון. פוטונים לא
פוגעים בקולטנים, וגם לא שום
דבר דומה לכך... אתה לא
רואה, ולא דומה לרואה. אבל
ידע נוצר, וזו החוויה. משהו
פוגע במשהו איפשהו, והקול
פוגע בעור התוף או שמשהו
חם או חד נוגע בעור, זה
הכול מאורע שמיידע אותך,
אבל ראייה? אנחנו לא רואים
את האור, אלא באמצעות
האור (כמובן, שלגבינו אין זה
נכון. אנחנו כן רואים
את האור, אלא שזה כמובן לא
אור בשום צורה...) אם כך,
מתי נוצר אצלנו ידע לגבי
משהו בלי שיש שום מאורע
מדקים, בלי שמשהו יגע בנו

---

איכשהו קודם לכן, קודם לידע?
כשאנחנו רואים, לכן אנחנו מדברים
על ראייה, אבל זה ידע טהור,
ע?? אין לו צורה, ולכן ההסבר
הוא בלתי אפשרי. חייבים את
אהחוויה החוויה של אכפתיות
של המקום, שאכפת לו ממך,
שפועל עבורך, שעשה עבורך,
דואג לך, שאתה משתחרר,
מאבד שליטה, והמקום דואג
לך... האם במקרה או בכוונה
בעברית מקום זה שם נרדף
לאלוהים?
עכדשיו אתה מתחיל להבין את
הצורך במקרא. זה מקרא
כפול ומכופל, חוויה וידע
עומדים זה מול זה, חוויה
וידע בצד אחד, חוויה וידע
בצד שני. אתה חווה את החוויה
והוא נותנת לך ידע שעוזר לך

---

להבין ולתאר וללמוד מהחוויה
מולך שנותנת לך ידע שעוזר
לך להבין ולקלוט ולעכל את
החוויה שעברת קודם...
אתה קופץ מחוויה לחוויה,
מאבא לאמא, מעולם לעולם,
טועם שוב ושוב, חוצה את
הגבול שוב ושוב... אתה על הקצה,
אתה לא במונחה במנוחה, תמיד
בתנועה, חלקיק שמייצר גל,
שמייצר שדה, שתמיד מושפע
משדות אחרים... אין התחלה
וסוג. אתה כעשיו בנקודת
ההתחלה והסיום, תקפוץ
ביניהן שוב ושוב, וממכ
למכה לעלה יותר ויותר
גבוה עד שתראה את שתיהן
באותו הזמן. רוצה לנצח
במשחק? להגיע ראשון?

---

עליך להיכנס ולצאת, לראות
שהמשבצת הראשונה והאחרונה
זו אותה משבצת [14], בבואה
זו של זו, או וצל...
אני מקווה שזה יגרום לך
להבין שאני לא מתאכזר
אליך. אני לא גורר את המקרא
הזה כי אני רוצה. הייתי
יכול להתחיל בסוף, להגיד
לך שבסוף המסע תמות לנצח,
ואתה היית סוגר את היומן.
מי רוצה למות לנצח? רק
מי שמבין את גלגל החיים,
ומה נמצא מעליו. צא מתל
הנמלים... אני אומר שהתנועה
היא הכרחית. התנועה שלך
מכריכה לכריכה, מרעיון לרעיון,
מחוויה לחוויה... האם אתה יודע
כמה צעדים למסע? כמה
תחנות? [15] היומן יהיה חסר פשר

---

בצעד הראשון, מובן מאליו באחרון,
מבין?
מה הוא אקראי, ואנחנו רואים אוות?
סוד. מי שיש לו סוד הוא קצה.
מי שקצה, יש לו סוד. כמה
אלגנטי. קופצים מהגדרה
להגדרה, ומגלים משהו. למה
לא להגיד שקצה הוא בעל-סוד?
למה צריך עוד מילה? כי סוד
הוא יחיד, וקצה מתמשך. הינך
על הגבול כל הזמן, אבל את
הסוד קיבלת מתישהו. הסוד הוא
גבול, לפניות לא היית, אחריו
כן היית. מה היתתה החוויה הזו?
כמה עגום שרובנו לא יודעים.
היינו צעירים. לא כולנן. אני לא.
אולי גם אתה לא. בחן אם אלו
שלא היו צעירים. מה הם עשו?
מה גרם להם להגיע לגבול,
לחצות אותו, לשרוד? ואז
הצבע... הסוד משנה את צבעו,

---

אלא שכמובן אין זה כך. לסוד אין
צבע, אבל הוא מייצר אצלך ידע.
"אני מהארצות המוארות" הוא
לוחש ?א? ואתה חושב
"ירוק", "אני מתנתנו המורעלת
של הנחש" ואתה אומר "סגול"
"אני מאטלנטיס" ואתה יודע
"כחול".
אז שום דבר אינו אקראי כאן.
ובכל זאת, לעולם אין שום שליטה
על הסוד - הפעולה קריטית (הלקיחה
שמשנה לשחור לאדום, הנתינה
שמשנה לשחור) אבל שום
כוח או חלקיק לא עובר ומשפיע.
האכפתיות. לעולם האחר אכפת
מהסוד, ממקומו, מצבו בעולם.
כמו אימה דאגנית שמלבישה
בסוודר... לא, עד כה לא הייתי
צריף דימויים כאלו. צר לי. זה
אינו נכון. כמו מילים. העולם
האחר מדבר אלייך, אבל אין

---

לך אוזניים. הוא מספר לך את
קורות כל סוד וסוד, וזה מה
שאתה "רואה". לא רק אכפת
לו. הוא גם זוכר
ישבתי וחשבתי, הסתובבתי ודיברתי
וסיפרתי, וכולם חשבו שאני משוגע.
אף אחד לא ראה מה שראיתי,
ולכן הניחו שאני מטורף. כך
חשבתי. אבל אולי עכשיו אתה
מתחיל להבין את הבעייתיות...
מה אם הבן אדם הראשון שהיה
יוצא מהמערה לא היה חוזר
פנימה, כדי לשחרר את אחיו,
אלא נעמד בכניסה, ומרוצץ את
גולגלתו של כל מי שרק לקח
את הצעד הראשון, עיניו עדיין
מסומאות מהמעבר הפתאומי
מחושך לאור? למזלי, לא היה
זה כל-כך חד וחלק, אך זה
מזל נטו. אלו שהבינו, היחידים

---

שהבינו, היו אלו שכבר חוו, והם,
דווקא בניגוד אלי (אולי?)
לא רתו לשתף בחוויה. הם
רצו להיות היחידים במסע.
מי שידע, ראה, הבין, סיכן את
הבלעדיות שלהם. לכן רצו
לסיים את קיומי. ראשית היו
חייבים להיות בטוחים 0 וזה
היה המזל שלי. רק זה. אם
היו ודאיים ופועלים מיד, היו
מחסלים אותי
ומן הסתם ספר
זה לא היה מתקיים. מכיוון
שהמתינו, לא החליטו אם אני
מטורף, ולכן לא מזיק, או מיודע,
ולכן מסוכן, התחזקתי. מכיוון
שהתחזקתי, התחסנתי, וכאשר
באו להביא את קיצי, יכולתי להם.
לפני שאתה מדבר, תתחזק.
כאשר יבואו לשים לך קץ,
לא יהיו גבולות לכוחם או לתעוזתם.

---

{PINK STAR} אם הסוד הוא אקראי, וצבע
הסוד הקראי, וחוזקו של הסוד
אקראי, מה נשאר? זו הנקודה
שבה יקשה עליך להאמין לי בלי
לשנות קודם את הדרך שבה
את בוחן את המצב שבו
אתה נמצא. במהשלך המסע שלך
צעשים רבות, אבל מספר מוגבל
של תחנות; מספר חשוב של
תחנות, אם אתה מבין את
כוונתי. כל תחנה כזו תשנה
אץ נקודת המבט שלך. אתה
טע עלול לחשוש שתאבד את
הדרך, רק תחזור לסמוך על
ץחושותייך, ודע שבסופו של
דבר כל המסעות דומים:
מכיוון שלכולנו אותם הגבולות,
הנצ הנסיון לחצות אותם
מוביל בהכרח לדמיון שבמסע...
לכן, המסע ישנה את התבונה
שלך, וזו תאפשר לך

---

להבין את האקראיות הזו:
הקסן הינו אקרא לחלטין,
ואינו אקראי כלל. כאשר נמשך
כוח קסם לטובת יבצוע הקסם,
ואינו מספיק, הניסוח נשכח
כליל, ובמקום זאת, קורה משהו
אחר, לא צפוי, לא מוגבל. קסם פרוע
מכנים אותו - אבל למה? הרי
הניסוח הגביל את הזרימה של
הקסם, כביכול. אז זהו, שלא.
עד לשחרור כוח הקסם המספיק
הניסוח אינו קיים כלל. הוא חלק
מהפעולה וזו לא קרתה. במקום
הפעולה הזו, הקצה משחרר את
כוח הקסם, ומשהו אחר קורה.
מהיכן הוא מגיע? מעינו המקוחה
של העולם האחר, כמובן. זכור
שאכפת לו, שעינו פקוחה על
הפעולה, שכוח הקסם עצמו הוא
המעורבות שלו בעולם. מכאן,
פשוט עבורי להבין מדוע קסם
פרוע מתרחש. בלי הניסוח שלך,

---

ההתרחשות הינה קסם פרוע
לפי ניסוחו. כדי לבדוק את
ההבנה הזו, יצאתי אל מחוץ
לעיר. במדבר, בשממה של
הדרום, בדרכים הישרות,
הארוכות ארוכות שבין יישוב
ליישוב, ללא גבולות כמעט,
שחררתי את הרסן ונתתי לכוח
הקסם לזרום באין מפריע.
קשה לתאר את החוויה, לעתים לא
ידעתי היכן אני או מה קורה
לי. זיהיתי חוויה דומה לכך
בעברי[16], והבנתי שחוויות דומות
קורות לאנשים כאשר הם
מדברים על חוויות מיסטיות,
על התגלות. שוב הבלבול בין
העולם האחר והאלוהי, אלא שהפעם
הבנתי שייתכן ויש דברים בגו:
לא שהעולם האחר הוא האלוהי,
אלא שחוויות מיסטיות וכתבים
על אלוהות יכולים לעזור לי
לפענח את התשובה.

---

בנקודה זו, אחרי Q ואחרי
שמואל, ידעתי הרבה יתור
על המסע, ועל היעד. דמואל
טעה, אבל מוחו היה בכיוון
הנכון. סוף המסע הוא מקור
הקסם, וזה הגיוני, משום שסופו
של המסע חייב להיות בתחילתו.
לא ייתכן שהמסע יכול משהו
מעבר לל לך, ההולך בו. אם
תחשוב על המסע תראה שכל
תחנה משנה אותך, אבל השינוי
הוא תמיד כלול בתוך הגבולות
שלך עצמך. ידע חדש לא
מעדיר אותך, הוא רק פוקח
את עיניך לראות דברים
שנמצאים סביבך כל הזמן
הזה. אתה הוא זה שנע כלפי
נעלה, הפוטנציאל להיות למעלה
בל מההתחלה. אחרת כל המסע
היה בלתי אפשרי עבורך -
המפה משותפת, והיעד ברור.

---

נשאר המקרא.
כאשר חזרתי מהמדבר, נראיתי
לאנשים בוודאי יותר מוזר
מקודם. הבישין, ההשפעות
התכופות של שארית וקסם פרןע -
הם ראו אותי בתור סכנה, וניזוק.
רק אורה ראתה בי אץ
האמת. אך לפני שפגשתי
אותה, עבר שמן נוסף. בזמן
הזה קידמתי את מסעי; אחרי
שמואל ו-Q היו עוד 2 תחנות
במסעי לפני שאחזור להתחלה
ואפו ואפתור את החידה, אהפוך
לאדם שלם ואדע את האמת.
כך פגשתי את אהובתו לשעבר[17]
של Q.
הדברים זזו מהר כעת. מתחנה
לתחנה, הצעדים התקצרו והזמן
ביניהם התמעט. ודעתי שהתאומים
הלכו בארץ וחיפשו אחריי - שמועות
הסתובבו בתל-אביב, בקרב המעטים
ששרדו. איש לא העז לגעת בי, אך

---

גם מקלט או עזרה לא התיעו לי.
הוא לא הציעה לי עזרה, או מקלט.
היא גם לא הציעה לי הרבה
ברירות. היא באה לעבוד, וללמוד.
יכולתי לשתף פעולה, או להילחם.
בחרתי לשתף פעולה. {REWIND}
היתתה זו תקופה פורייה. הסתרנו
אותה מהאחרים: היא הסתירה אותה
מ-посланник, ואני הסתרתי
אותה מקצוות אחרים בעיר. היא
היתתה מסוכנת, אך בעור של
כבש. אני הייתי מטורף, אך לר
זו הסיבה ששמרתי על עבודתנו
בסוד. הסיבה ששמרתי עליה
בסוד הייתה שביחד, נראה שהתקדמנו
פי 4 מאשר לבד. העבודה המשותפת
לא הכבידה עלינו. להיפך. החלפנו
סיפורי עבר, הצלחה וכישלון.
הסתרתי ממנה את המורים בחיי,
את Q ואת שמואל, אך לא את

---

המסקנות. ממנה למדתי שחסרים
לי כמה מרכיבים חשובים. ראיתי
את האור, אך לא בבהירות
מספקת. היא ראתה אותו בבהירות,
אך לא באופן עקבי. כדי לבחון
אותו יותר טוב, גילתה לי, רצתה
לשים אותו על שולחן הניתוחים
כמו פיזיקאים לפניה, רצתה
לפצח את האטום. אלא שכמובן
אור אינו אטום וגם לא מורכב
מאטומים, וגם סודות לא. אם כך,
מה קיוותה לגלות? השאלתי לה את
הסכין לניסוייה, והתשובה
חזרה: את האור שי אפשר
לפצח, את ניתן לחצות את
הגבול, ללכת ולחזור. היא
חיזקה את ההבנ שלנו על
העולם האחר בכל שהצליחה
ליצור איתו מערכת יחסים.
נשמע מוזר? צא ולמד, פצצה

---

אטומית היא מערכת יחיסים בינך
לבין העולם הזה.. אתה לוחץ על
כפתור, חוקי העולם מגיבים, וברור
לשניכם מה יקרה, לך, לפצצה,
לעולם... הכפתורים האלו קיימים
בכל מקום. שים ילד במקום,
ותראה. הוא מבין את החוקים
טוב יותר ומהר יותר ממך. מע??
מערכת יחסים זו לא ניתן היה
להסתיר. מעשיה משכו תשומת
לב, וגם הסכין. כאשר חזרה
אליי, היא הובילה את הזאב
יש לפתח דלתי.
אני מאמין, כעת, שזה היה
בכוונה. אני מאמין שבקור רוחה
העדיפה לקבל את הסכין מאתבעותיי
המתות, מאשר להתמודד איתי
חי. ללא הסכין, התקדמותה במסע
היתתה מוגבלת. את הזאת לא
התלחתי להרוג, ולאורך מסע הצייד

---

שלו, הבנתי למה. מערכת החיסים
שלו הייתה שונה משלי. חוקי העולם
הזה והעולם האחר לא נגעו לו
כפי שנגעו לי. כולם חשבו שמדובר
ביצור קסם, מפלצת מבסיוטים -
וזה נכון, אך לא הסיוטים שלנו,
הוא לא זחל מבין הסיוטים של העולם
הזה והסתובב בינינו. האדמה
עצמה פחדה ממנו. כאשר ?
כלאתי אותו בסופו של דבר,
כבר נשמע שמי בכל עבר. תחשוב
שאני משוויץ - אין זה כך. נהייה
מסוכן עבורי להסתובב. התאומים
הבהירו לי את זה היטב. גם
כאשר נכשלה בנסיונה להרוג אותי,
הצליחה בכל שמסעי ?ל הושהה.
כך יכלה להדביק את הקצב,
ושנינו הגענו לתחנה הבאה,
יחדיו.

---

{SCISSORS} אני מדלג ח אחורה וקדימה,
כמו מחט שמחברת 2 חתיכות
בד, בחוט הלוך ושוב... כך יש
לעשות. דברים שאני יודע עכשיו
ביססתי על חוויות אזץ דברים
שחשבתי אז אינם נכונים לאור
מה שאני יודע היום.
שקול - מערכת היחסים שלך עם
העולם האחר. הינה אקראית
ולא אקראית. בבת אחת חצית
את הגבול ופגשת בעולם האחר,
וממנו סודך. אך אץ הפגישה
הזו ניתן לשחזר, ובמפגש לנסות
לדון מחדש במערכת היחסים. אתה
מכיר חלק מזה כפיצוח או
בעילה, אך אלו מקרים מסוימים,
פרטניים, של הכלל. צבע מערכת
היחסים מצביע על יסודותיה (רואה?)
אך הוא אינו מכליל על כל שניתן
לבצע בעזרתם. כל, למשל, ניתן

---

לעדן את מערכת היחסים
הזו, אם באים אליה בכיוון
הנכון, בגישה הנכונה. במילים
אחרות, בניסוח הנכון. היא
הכירהא את התיאוריה, ולכן יכלה לעזור
בניסוח יותר מכל אחד אחר. היא
הבינה שניסוח מקומי, ספציפי, של
כוח הוא חסר משמעות. שהניסוח
צריך להיות ניסוח של גבול, שכן
גבול מכיל את האינסוף. ראה, שכל
אינסוף מוקף בגבול. ישנה הגדרה,
מה נמצא באינסוף, ומה לא.
המילים בעברית. המספרים השלמים.
אלו אינסופיים. תפוח זו מילה
בעברית, ו-5 זה מספר שלם.
5 אינה מילה בעברית (חמש
כן) ותפוח אינו מספר שלם (וגם
פיי, לא). אי אך לצד 5 יש
אינסןף מספרים אחרים, ולצד
תפוח אינסוף מילים אחרות. כיצד
זה ייתכן, שגבול סופי, יקיף אינסוף?
--- זה מה שהבינה אהובתו של Q.
שגבולות כמוהם כהגדרות, שהאחד
נכון והשני מוגבל ומגדיר. כך
שמות אמיתיים הצביעו על דבר
אחד אמיתי בעולם. והיו לכן
בעצמם ההגדרה הטובה המדויקת
ביותר לאותו דבר.
אם אפשר להכיל אינסוף
בהגדרה סופית, בשם האמיתי
שלך, אפשר להוסיף לך אינסוף,
להוסיף להגדרה הקיימת שלך
הגדרה חדשה, אינ? שמכילה
אינסוף. כמו במלון של הילברט,
אין באמת בעיה להוסיף אינסוף
לאינסוף... שעשע אותי שהיא
רמזה לסכין בשמך שבועות
לפני שביקשה להשתמש בו.
כדי להוסיף חוליה לשרשרת,
צריך לפתוח אותה ולסגור
אותה. החולייה כבר ורצה
להיסגר, אבל מה יפתח אותה?

---

פתיחת המטען היא אקט כירורגי
ויכול להיות מסוכן, אבל מרגע
שלומדים כיצד ואיפה לחתוך
נפתחות מגוון אפשרויות. אחת
מהן, ואני מניח שצריך לרצות
לראות אותה כדי לראות אותה,
היא להכניס למטען מהעולם
האחר. פריצת דרך דרך הגבול
לעולם האחר אינה שקולה
לחתיכת המטען, היא נבדלת
כפי שבור נבדל מחור. המטען
ייאחה, כי בני אדם מתרפאים
אבל חתיכת הגבול חייבת
להיות מוגבלת בגבול מחד,
שלא ייפרם העולם, וחזקה
מספיק מאידך, שיהיה אפשר
למשוך אינסוף.
קצה הוא נקודת השקה בין
עולם ועולם. ודרך גבול חד-
ממדי זה, כוח קסם עובר
בזרם יחיד ואחיד – לכן אינו

---

מתאים. הוא אינסופי יצירתי,
אך לא לאורך אינסוף זמן.
חור, גבול תלת ממדי, היה
מתעיק מעתיק את העולם האחר
לכאן, מאפשר לו לעבור לתוך
העולם שלנו, וכנראה מפרק את
הגבול בין העולם הזה למחוץ
לו, אך קו, מורכב מאינסוף
נקודות, אינסוף קצוות, בבת
אחת, ברגע אחד, הקו הוא
מעביר אינסוף כוח, ואל תוך
הגבול הפרוץ. וסגירת הגבול
אוצרת אותו בפנים. שינוי
ההגדרה בעזרת אינסוף. יצירת
קצה חדש. כמובן, ???, יצירת
דיקור בעזרת הסכין בנקודה
היא פשוטה, שכן הקצה הוא
נקודה, אבל מה צריך בשביל
לחתוך קו? שוב, חסר לך
המקרא (אלא אם הבנת כבר
לבד איך יוצרים קו) {PINK LOCK}

---

{THOUGHT BUBBLE} אני תוהה בנקודה זו, כמה
מזה היה מכוון וכמה מקרי.
למשל, יש אגדה אורבנית, או
אמונה תפלה נפוצה, בקרב
קצוות שכאשר 2 קצוות נכנסים
לאותו גבול, הם ייפגשו במהרה.
זה מתחבר, אולי, לאמונה של
חלקם שהם יכולים לזהות איכשהו
קצוות. לא יודע. זה אמיתי בערך
כמו gaydar... אבל אהובתו
לשעבר של Q מצאה אותי, וכך
גם שמואל. או שאני מצאתי אותם?
מצאתי את הפרופסור, או שהוא
מצא את אהובתו לשעבר של Q?
למה זה הרגיש מתוכנן, הרגיש
כאילו היה לנו מה לתרום אחד
לשני בצורה מדויקת, באופן
ש?? שהתרכב יחדיו... האם הייתה
יש מכוונת? לאור מה שהבנתי
על העולם האחר, אני תוהה אם
לא התכוונתי לכך...

---

אני מגיע לקראת סופו של {PLAY}
המסע. אשאיר מקום בסוף
לטקסט המקודד אותו תצטרך
לפענח פעמיים [18]. אעזור לך חלק
מהדרך. את המפתח כבר נתתי
לך. מספר האותיות במפתח
לא יפתיע אותך, אני מקווה.
גם מספר הצעדים במסע צריך
להיות ברור מאליו: אחרי הכול,
אתה בורא משהו חדש. סיום
המסע ישנה את העולם, כי הוא
ישנה אותך. התחנות שלי היו
אנשים, התחנות שלך יכולות להיות
אחרות: מקומות, מיתות, מעשים...
כל מסעות זהים. אבל לנו הם
יכולים להראות אחרים. המקראות
הם ששונים מאחד לאחד, לא
המסע עצמו. סופו של המסע
?? היה בתחילתו. מתחת לאדמה
בניתי חדר, ובחדר מעגל הגנה.
את הלחישות של מטורף החליפו

---

דבריו של הצל. הוא חייך כיודע
סוד, אבל אני הבנתי את דבריו
כפשוטם. כאשר נעלם מעיניי
הבנתי שאני מסתכל לא נכון.
כדי לראות אותו שוב היה
עלי לחצות עצמי לשניים. זה
היה קל ברגע שהבנתי שעליי
לענות על השאלה בכל שאשאל
אותה אחרת. במקום לראות
בעמעום כחוסר, הבנתי שעליי
לראות אותו כתנועה, מעבר
ממקום למקום, מצד לצד בגבול [19].
הרי ה-0 הוא גבול. מפריד
בין צד לצד שלו, אנחנו כומתים
להם להם ? שמות ערכיים שיפוטיים,
מספרים טובים ומספרים רעים,
כותבים את הרעים כמו הטובים
רק בתוספת צ'ופצ'יק קטן...
כמה טיפשי. רואי חשבון חכמים
?? צובעים אותם בצבעים שונים
כל שחיבור מספר שחור למספר
אדום נותן מספר שחור קטן יותר או

---

מספר אדום קטן יותר; לפתע
חיבור נראה אחרת אם מחברים
שחור לאדום ואדום לאדום, או
אדום לשחור... כמובן שכאשר
אנחנו רואים כוח קסם או סודות
או השפעות הן "שחורות", הן
כולן שייכות לראייה השנייה שלנו,
כיצד היה נראה כוח קסם או סוד
או השפעה "אדומות"? בהתחלה
הן היו נראות רק כ"הקטנה",
?הסכ “החסכה", "עמעום", של
כוח הקסם, הסוד. ההשפעה השחורה...
אור וצל, זה לא טוב ורע, זה
לא קיים ומוסתר, זה קיים וקיים,
שאחד אתה רואה והשני לא.
תה צריך לחזור להתחלה, לחשוב
על כל החוויות שלך ולראות
אותן אחרת. לקחתי מהאור
של אנשים, אז נתתי להם צל,
האור שלהם גרם להם לרצות
להתעסק במשהו, הצל גרם להם
לרצות להתעסק במשהו אחר [20]...

---

עכשיו שאני רואה, אחרי שחציתי
את עצמי, יכולתי לראות את
פעולתו של הצל, בכל מקום, וזה,
כמובן, פתח את עיניי לאחרים
ביצ בצידו השני של הגבול הזה.
הנערה עם הכוכבים בעיניים ראתה
זאת, ודבריה איתי היו נפלאים
ונוראיים כאחד. האם להאמין לה?
אינני מביא מדבריה כאן. המורה
האחרון שלי דיבר איתה. הוא מסתיר
זאת ממני ומעצמו, אך אהבתו
אליה היא שתפיל אותו בסוף. הרבה
לפני שהצבועים והתנינים יאכלו
מגופתו, וכאשר לשונו תינתן
בפי הכלב ונשמתו תשרף מהעולם,
אהבתו אליה תפיל אותו. אני שונא
אותו, על מה ע?? שעשה לי. את
השנאה אני מסתיר ממנו מאחורי חיוכי,
אך הוא מרגיש אותה
באוויר. הבית הארור הזה. בולש
אחריי בשבע עיניים. לפני שאלך אסתיר

---

בו את הקלטת הזו, ואהנה
מכך שיהיה עיוור לה לחלוטין. כמו
הכתם העיוור בעינינו שלנו, אפנה
את עיניו למקום אחר ובנקודה
הנעלמת שלו אשים אותה, ואצחק
כל הדרך אל הסוף, משום שאני
יודע שלא היה רוצה בהצלחתי,
ובכל זאת, יעזור לי... אם אכשל,
אם הנערה או התאומים יעצרו
אותי ולא אגיע לסוף המסע, הם
יחשבו שמעשיי יישכחו, משום
שאם הייתי מביא מישהו אחר איתי
אך מעבר לגבול, היו רואים אותו
ואוכלים אותו גם. כך אתה מבין
אם היית אומר לך הכל בהתחלה
והיית עובר לצד השני, היו אוכלים
גם אותך. המסע שעברת בין דפי
??? ספר זה יביא אותך אל
מעבר לגבול לא במקרה, אלא
בכוונה, לא בבורות, אלא בידע.
אז תהייה מוכן. אל תאמין, אל
תשכח, אל תרגע. היה מוכן

---

התחנה האחרונה הייתה אצל
המורה. אהובתו לשעבר של Q
אספה אותי וצירפה אותי
לקבוצת הלימוד שלהם כדי
שיוכלו, היא והמורה, לחקור את
חוויותיי. זכרוני הרעוע היה
כיומן ?? מסעתו מטולא שממנו
הם שולים ציטוטים נבחרים
ודנים הבם, ימים, שבועות,
שנים... בינתיים חקרתי את
הבית, ? כארכיאולו כארכיאולוג,
? מגלה ארצות. ניסיתי למפות
את הבית והתקשיתי מאוד, עד
שמצאתי את המקרא הנכון. היה
זה ספר, יש שנייה, בחנות שניהל
איש עם לב זהב. [21] הוא ידע
מה רציתי לפני שאני ידעתי,
ונתן לי אותו. הספר דיבר לא
רק על הבית, כי אם גם על
המפלצת . עליה לא דיברתי, וגם
עכשיו, אין לי מה להגיד. אם
פגשת את המפלצת אז היא

---

ניסתה להרוג אותך. שרדת, אחרת
לא היית קורא את הספר, וכל מילה
נוספת מיותרת.
ההבנה שהבית חי, גדל, משתנה,
ומפעיל שינויים, גרמה לכך שאסתיר
את מאמציי טוב יותר גם מהבית.
לא בהכול בצלחתי, אבל מספיק.
גם בהית עיוור לצל. הוא נוצר
מאור, ושייך לאור. לצל הוא אילם
וחירש. כך יכולתי לבנות לעצתי
חדר מתחת לאדמה, ולהכין בו
את הצעד האחרון. למזלי,
המורה עבד במרץ על משהו
שהיווה עזרה שלא תסולא בפז.
כמוני, המורה ידע שראייתו
חסרה, ןחיפש לראות מעבר לזמין
לו בקלות. הדרך שבה עשה זאת
הייתה בעזרת חפץ, תליון, שעון,
עוגן שיכל לבניות ולהתעסק בו, מה

---

ששימח אותו מאוד. זוהי הצלחה
חלקית בלבד, אך עדיין מרשימה
ביותר. מבלי שיכל לראות את
תוצאותיו, בכוח שכלו בלבד (ועם
עזרה נדיבה מאחרים, במיוחד
מג'פטו) [22] הצליח לנסח חפץ
שיאפשר לו לראות את הבלתי
נראה. הוא לא ידע על הצעד
האחרון, החזרה להתחלה, אבל
אני כאן. התכוננתי להשלים
את מסעי, ורציתי את החפץ
איתי. מי העלים או גנב
אותו אינני יודע. אקווה שהראיה
שלי תספיק לצעדה האר
הארוכה שבין בפתח ובין
המקור. אם לא, אכשל ואשוב
בדרך. אם כן, לא תדעו. אותו
לא תראו בכל מקרה...

---

{PAGE} האם הבנת כיצד ייתכן שכל
הקצוות משרטטים את אותה
המפה? ההגדרות והגבולות של
כולם זהים, ולכן בכל פעם
שיתקלו בגבול, ישרטטו אותו. אותו
גבול. הצורה של אותה הגדרה. רק
החומר שונה. שים לב, שהחומר
משנה את המקרא. ? אבני בבניין
מהם השתמשתי מעצבות את
הדבר שנוצר, ולכן הקושי בקריאת
מקראות. אין מקרא למקרא,
אם כי יש מפתח, אותו תשרטט
בתשומת לב וסבלנות, תתאים
את אבני הבניין שלי לאבני
הבניין שלך, ולכן אין לי מושג היכן
המפה שלך ואיך היא נראית.
המפתח בין מקרא למקרא יעבוד
כי שתי המפות מתארות את
אותו המסע, אותו השטח, אותם
הקשיים. הקשיים מעניינים אותך.
אך לא פחות מזה, יותר מזה,
מעניין אותך להגיע לסוף
ולפגוש את העולם האחר. עקירת
העוגנים שלך תכאב, תשרוף אותך,
תהרוג אותך, ובכל זאת, איזה
טעם יש להיותך קצה, אם לא
כדי לקפוץ ממנו, ולסוף?
אולי חיפשת בספר הזה כוח. יכול
להיות, סביר, הגיוני אפילו. בזמני
הייתי רב עוצמה מאוד. היום
השלתי מעצמי את הכוח הזה
לטובת המסע. כאשר חציתי את
עצמי, הראייה, והידע שבאו איתה
הפכו אותי ל"חזק" בעיניי
אחרים, חלש בעיניי עצמי. כוח
זה עניין יחסי? כוח זה עניין
של ניסוח. כולנו אלים. כולנו יכולים

---

הכול. כמו אלוהים. אך לא יודעים
דבר, רואים מעט, ולא טובים.
לא בהכרח. לרוב רעים מאוד.
אבל כוח, אם תרצה, נמצא
שם. במשיכת אורם של אנשים
מן השורה. בהפיכת אחרים
לקצוות. בלקיחת הסודות
שלהם, אם ירצו או לא ירצו,
כאשר אתה מנקב את המטען
שלהם ושופך את תכולתו
החוצה... הסכין הוא כלי טוב
עבור האחרון, ואן אין לך אותו,
עליך ליצור אחד. את הניסוח
ליצירתו לא אפשר אפרש כאן.
ייקח לי זמן רב מדי להסביר
לך על שלמות, מושג פרדוקסלי
לא פחות מגבול, או מאינסוף.
אם אימצת חשיבה מתאימה כבר,
הניסוח יבוא לך בקלות, ואם לא,
לספר נוסף איך לי זמן. בקרוב

---

יבוא הצל לקחת אותי ונשלים
את מסעי. התחלתי אותו באור
גדול, אסיים אותו באור גדול.
אולי חיפשת ניסוחים ספציפיים,
אם כי ברור שחשיבה נכונה
על העולם, על העולם האחר, על
גבולות, על אור ומטען וסודות,
אלו יאפשרו לך הרבה הרבה
יותר מאשר ניסוח שלי. בכל
מקרה, התאומים הראו לי שהדרך
שלהם עדיפה על הניסוחים
המחוכמים ביותר. הדרך השו
לא התאימה לי, לא מתאימה לי
עדיין – הגוף, הנפש, הרוח, האור,
אלו אינם אלסטיים מספיק בעיניי
עבור דרכם המעוותת. היא
מתאימה ומוצלחת אם ברצונך
להיות מאיים בתוך הביצה
הקטנה בה אנו חיים. אבל מי
רוצה להישאר ולהיות מאיים?

---

עדיף לעזוב ולהיות אלוהים.
אך תצא למדע הזה בשביל {PHONE}
הכוח של אלוהים. אותו כבר
יש לך. צא למסע הזה בשביל
הראייה, הידע, האחריות של
אלוהים. אלו אין לך. גם
הספר הזה לא ייתן לך אותם,
אבל יעזור לך, ויפגע באויבי,
שיישארו אחריי, הרבה אחרי
שאעלם ואשרף.
הדבר שכשלתי בו, ומצער אותי,
היה לעזור למורה בפיתוח הראייה
שלו. אם היה לו עוד זמן, אם
לא היינו מעלים אותו לעולה,
אני מאמין שהיה מתקרב לאמת
עוד יותר משמואל, יותר מ-Q,
אולי אפילו יותר מ-посланник.
בניגוד להם, המורה חצה גבולות
שוב ושוב, נפשו לא נחלשה, אלא
נפרשה, מחציות מרובות אלו

---

אבל היינו צריכים עולה עבור
המפלצת. הקשר בינה ובין דם
עתיק כימיו של המין האנושי.
ארוכה היראה היריעה (היריאה?)
מפירוט כל הדרכים. לשמחתי
לא צריך – כאשר נתתי את
הספר לאורה, שמחה כל כך,
שכן היה זה כלי עזר עצום
עבודה במחקרה אחר המפלצת.
היא לא קראה לו כך, כמובן. היו
לה שמות אחרים עבורו, חלקם
מלכותיים, חלקם אלוהיים... מדוע
לא נזהרה מהאיש ששמו גם
הוא שם עבורה המפלצת?
נכון שמשתמשים באות זו גם
בספרות, במתמטיקה, לתיאור האינסוף...
ואז מה? האם לא למדה שהעולם
האחר, וכל יצוריו, מסמנים עצמם,
לא בכוונה, אלא בכורח? האם
חשבה שזה צירוף מקרים?
תמימה וטובה שכמוה...

---

אינני מתחרט או מצטער על דבר.
אני אינני מתנצל בפניך על דבר.
אם שפטת, זהו עניינך, ואם
בעינייך יש לי חוב כלפי זה או
זו, הרי שהמוות צוחק את כל
החובות, והשינוי שאעבור גדול
הוא מכל מוות קטן שניתן לתאר.
אני מפחד, מפחד שאכשל,
בלשוני או בצעדיי. מפחד שיסרב
לי את מנחתי ולא ייקח אותי
אל השער. מפחד שטעיתי במניין
הצעדים (וכיצד זה ייתכן?) או
שמניין התחנות (וברור לנו
מדוע חייבות להיות תחנות במספר
זה, לא פחות, לא יותר, נכון?)
אני מפחד שיתפסו אותי אויבי
בדרך, שאספר להם על קיומו של
יומן זה. והם יתפסו אותו לפנייך.
מפחד על גורלו של העולם
לא. עלייך למצוא את פחדייך שלך.

---

הצופן של מרקוביץ'

---

הבנת {?}

---