FANDOM


דניאל עמיחי בורשטיין נולד ברמת ישי, בן אמצעי לשני הורים אוהבים ודואגים. שלמה בורשטיין, עשה תואר ראשון במחשבים ומתמטיקה כאשר דניאל היה בן 5, והחל ללמד מתמטיקה בבית הספר התיכון "בן גוריון" במגדל העמק. אחרי כמה שנים, עבר לעבוד במחלקת הספרות הטכנית באינטל חיפה, ומשם התקדם, עד שהפך להיות מנהל מחלקת פיתוח ומחקר עתידי במרכז של אינטל ביקנעם. הוא המשיך לעבוד שם עד 1995, כאשר דניאל היה בן 16. אמו של דניאל, איריס בורשטיין (לשעבר איריס דגן), פגשה את שלמה בפעולות הנוער העובד והלומד בחיפה; הם התחילו לצאת כאשר שלמה היה בצבא והיא בתיכון, והתחתנו כאשר שלמה השתחרר. אחותו הבכורה של דניאל, נעמה, נולדה שנה אחר כך. דניאל נולד שנתיים אחריה. אחיהם הקטן, שמואל (שימי), נולד שבע שנים אחרי זה, אבל הלידה הייתה קשה. אימם דיממה קשות, והייתה קרובה למוות. ראשו של שימי נפגע בלידה, והוא סבל מפגם מוחי קל, שהתבטא בעיקר בפגם בדיבור, בעיות שמיעה, וקשיים בריכוז ותשומת לב. איריס, שעבדה כשרטטת בחברת תכנון עירוני, התפטרה ועברה לגור בבית.


ביתו של דניאל היה בית מיוחד; אימו, שהתגעגעה לעבודה אבל רצתה להישאר בבית ולתת לשימי תשומת לב מקסימלית, חיפשה דרך לעבוד מהבית. לאחר כמה נסיונות בהקמת עסקים עצמאיים (היא הייתה בעסקי השלטים איזו תקופה, והבית כולו היה מלא בלוחות פח ריקים ופחיות צבע...) הקימה פעוטון. לשמחתה, גילתה הצלחה בתחום, והן נעמה והן דניאל שמחו לעזור. דניאל היה חוזר לבית גדול, מלא באנשים - ילדים קטנטנים, בני נוער שאימו החלה להעסיק וללמד (במשך תקופה היא ניהלה מעין "תנועת נוער", שהיו חברים בה כמעט 30 ילדים בכיתות ד' עד ז'), אימהות בחופשת לידה... איריס אהבה אנשים, אהבה ללמד, ואהבה לטפל בילדים. היא החלה לכתוב, לא בצורה מקצועית, אבל התרשמויות מהתפתחות הקשר החברתי והמשפחתי אצל תינוקות. כאשר שימי היה בן 4 והחל ללכת לגן ילדים, איריס שכרה שתי גננות נוספות שיעזרו לה, והחלה ללמוד פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה. חמש שנים אחר כך, התקבלה לתואר שני באוניברסיטת חיפה.


1995 התחילה כשנה נהדרת – דניאל עלה לתיכון, היו לו חברים, הוא היה בנבחרת הכדורסל; אבא שלו הכניס משכורת יפה מאוד, ולכן היה בבית מחשב, טלוויזיה טובה עם כבלים; כמעט כל שבת שנייה ההורים היו עושים על האש ומארחים חצי מהשכונה, והבית תמיד היה מלא באוכל ובאנשים שידעו לתת אוזן קשבת, עצה, או כתף תומכת, מה שדניאל היה צריך. נכון ששימי הצריך הרבה תשומת לב ועבודה, ודניאל ונעמה לא ממש הסתדרו, אבל הם היו האחים שלו והוא אהב אותם.

לקראת הקיץ, ההורים של דניאל דיברו על לנסוע לחופש – נעמה סיימה תיכון ושלמה רצה לקחת את משפחתו לטיול לחו"ל לראשונה. אבל איכשהו, הם לא נסעו. משהו קרה – חברים הפסיקו לבוא לביקור, אבא של דניאל התחיל לעבוד יותר ויותר שעות. הם הפסיקו לעשות על האש. שימי נהיה בלתי נסבל; הוא היה סובל מסיוטים, החל להרטיב במיטה, ונראה היה שאימא של דניאל בילתה 24 שעות ביממה בהתעסקות בצרכים שלו. הם הפסיקו לדבר על חופש, או אפילו על התואר השני של איריס. משהו רע קרה, ודניאל לא ידע מה; כמו תמיד שמשהו רע קורה בבית, הוא השפיע על הילדים. נעמה החלה לישון אצל חברות 5 ימים בשבוע, ודניאל חשד שהיא יוצאת עם מישהו שהיא מסתירה מההורים (ובהתחשב בטבע הנוח לבריות שלהם, זה היה צריך להיות מישהו נוראי למדי כדי שהיא תסתיר אותו מהם...) סוף השבוע של שבועות היה משהו מיוחד; באותו השבוע, שימי היה רגוע, כמעט כמו שהיה שנה קודם, בפעם הראשונה מזה חודשים. אימא של דניאל חזרה לחייך. בשבת, התכוונו לנסוע לסבא וסבתא בקרית ביאליק. נעמה אפילו אכלה איתם ארוחת ערב! היה זה השקט לפני הסערה...


דניאל לא זוכר את התאונה. הוא זוכר את השלט לאפק, שתמיד היה קורא כ"אופק" מאז שהיה ילד קטן, הוא זוכר אור עצום, וצפירה אדירה שפיצחה את הגולגולת שלו כמו חצוצרת יום הדין. הוא עף בשמיים, והאופק הסתחרר, הוא זוכר שחשב שזה מוזר, שהוא לא מרגיש כלום, כאילו מלאך חסד ירד משמיים והעלה אותו למעלה לפני הכאב. אני לא מרגיש כאב, הוא חשב לעצמו, לא מרגיש כאב כלל...

כאשר התעורר היה בבית חולים רמב"ם, ביחידה לטיפול נמרץ. סבא שלו היה שם; חיוור, לא מגולח, עם כיפה שחורה על הראש. דניאל היה בתרדמת 3 ימים. הרופאים חשבו שלא יתעורר לעולם, אז סבא וסבתא שלו ערכו את ההלוויות בלעדיו. מישהי ממשרד הרווחה הייתה שם, וגם מישהו ממחוז צפון במשטרה. הם רצו לשאול אותו אם הוא זוכר את הרכב, אבל הוא לא זכר כלום, או לפחות זה מה שאמר.

ארבעה לילות מאוחר יותר, ברח מבית החולים. סבתא שלו נפלה למשכב אחרי ההלוויות, ונשארה בקרית ביאליק. הוא לא ראה אותה אחרי התאונה, רק את סבא שלו, וכמה חברים מהתיכון. הוא לא יראה אף אחד מהם יותר לעולם.

דניאל ירד לאורך כביש 79 עד שהגיע לשלט. הוא לא היה בטוח מה הוא מחפש, אבל ידע שהוא מחפש משהו. לקח לו כמעט 12 שעות למצוא את המקום שבו הייתה התאונה, ואיכשהו הוא לא היה מופתע לראות שם הילה אדירה של אור. הוא לא ידע מה זה האור הזה, או מה הוא אומר; איפשהו במוחו המבולבל זה התחבר עם המלאך שהציל אותו. גם הוא האיר ככה... האור סימן כיוון מזרחה ודרומה, אז לשם דניאל הלך.

בזרזיר הוא פגש את ג'אמל, שהיה ידידותי, לא שאל שאלות, דיבר בעברית עם מבטא ערבית כבד כל כך שכמעט לא הבין אותו, וחלק עם דניאל את הלאפה והלבנה הכי טעימות שאכל אי פעם. הוא התלווה לדניאל כאשר זה המשיך לצעוד, עד שהגיע למבואות נצרת עלית. שם דניאל ראה לאן הוביל האור: בית גבוה עם גינה, עם כלבים, מוקף באנשים עם רובים. ג'אמל שם את ידו על כתפו, ונענע ראשו לשלילה. משהו בדניאל נשבר, והוא הנהן בחזרה. אותו לילה הוא לא נכנס לבית כדי לשאול שאלות, ולכן, ככל הנראה, אותו לילה הוא לא מת. בבית ההוא גר אהרון סנדרוביץ, אבל את זה דניאל גילה כמעט 4 שנים אחר כך. אהרון סנדרוביץ הוא מי שהרג את ההורים שלו. את זה דניאל ידע מהרגע שראה את הבית; אבל עד היום הוא לא יודע למה.

ג'אמל היה קצה, והוא עזר לדניאל להבין שגם הוא קצה. הוא לא שאל את דניאל איך הוא הפך לקצה, ודניאל לא היה יודע לענות לו גם אם היה שואל. הוא לימד אותו להכניס את הסוד שלו למטען, ואיך לעזור לאחרים. הוא לימד את דניאל על שארית, על נשיכות ועקיצות; הוא לימד אותו מה זה כוח קסם ומה זה שדה קסם, יצירי קסם ומקומות. איך להיזהר, איך להתחבא, איך להשתמש בקסמים פשוטים וקלים לניסוח כדי להסתדר בחיים. לג'מאל לא היה בית; הוא הסתובב בכל רחבי הגליל, נמנע מערים גדולות או כפרים מרכזיים, ומאנשים אחרים. דניאל בילה איתו את כל שארית 1995 ואת רוב 1996, ובאותו זמן הם לא דיברו עם יותר מתריסר אנשים. דניאל לא הופתע לגלות מאוחר יותר שזה היה בכוונה תחילה – ג'אמל עשה כל שביכולתו כדי שהעולם החיצון יחשוב שדניאל בורשטיין מת. מכיוון שג'אמל אמר "ברורשטיין" במקום "בורשטיין" בכל מקרה, כך נולד דן ברור.


אחרי שנתיים וקצת, ג'מאל הרגיש שדן מוכן להסתובב בישראל לבדו, והם נפרדו כידידים. כמעט מיד, דן גילה שג'מאל היה קצה יוצא דופן: הוא לא שאל או שפט את דן על העובדה הבולטת והמוחצת שהסוד שיש לו הוא אדום. מהתגובות (והרדיפות; והתקיפות; והשאלות הפוגעניות ומעליבות) דן הצליח לאסוף את המידע הקריטי שסוד אדום הוא תוצאה של בעילה, מעשה מחריד שבמהלכו קצה אחד לוקח את הסוד של קצה אחר, מה שמשנה את הצבע שלו לאדום. הוא לא חשב לשאול את ג'מאל למה הסודות שלו הם לבן וצהוב, ושלו אדום; הוא חשב שזה פשוט עניין של מקריות. הוא גילה בזמן קצר מאוד שהסיפור שלו חסר אמינות לחלוטין מבחינת הקהילה הישראלית; אם יש לו סוד אדום, סימן שהוא בעל אותו מקצה. לא יכול להיות שקיבל אותו במקרה, או בכוונה, מקצה אחר. סודות, כך נאמר לו בתוקף, לא עובדים ככה. האירוניה שקהילה של יוצאי דופן מחרימה אותו והופכת אותו למוקצה רק בגלל שהוא יוצא דופן, לא עזרה לו להתמודד עם המציאות.

דן הפך לנרדף. מוקצה. מוחרם. קצוות מעטים מאוד הסכימו לדבר איתו. אף אחד לא סמך עליו. הוא גילה שכאשר ג'מאל עזר לו, נתן לו להשתמש בסודות שלו, הוא ביצע אקט עליון של אהבה ואמון; אף אחד אחר לא היה מוכן לעשות אותו דבר. הסיכון היה גדול מדי – קצה שבעל בעבר, יכול לבעול שוב.

הסיכוי היחידי של דן היה לנסות להשיג סוד אחר; אולי כך יוכל לפצוח דף חדש, לשנות את שמו, ולנסות לבנות את המוניטין שלו מחדש. מכיוון שהיה מבוגר מדי מכדי להיכנס לארצות המוארות, הדרך היחידה שנשארה פתוחה בפניו היה למצוא חפץ קסום, ולפרק אותו בצורה שתתן לו סוד.

היו אולי חמישה קצוות שהסתובבו בישראל עם סוד כחול; אף אחד מהם לא מיהר לעזור לדן, או רצה לספק לו אינפורמציה. אלא שפחד הוא חרב פיפיות; אף אחד גם לא ממש רצה לסרב לו. לאורך 2000 ו-2001, דן ליקט את פירורי המידע שהקצוות הללו הסכימו לספק לו. אחד מפירורי המידע הזה דיבר על חפץ קסום בשם "חוטר ישי": חפץ שמסוגל לספק סוד כחול למי שמשתמש בו, מבלי להיהרס. "אבן החכמים" של הקהילה הישראלית; מעיין הנעורים; ערי הזהב הנסתרות... החיפוש אחר "חוטר ישי" הוביל אותו לקצה בשם דוד, והחל את תקופת חייו האחרונה. כך נכנס לגיהינום.

לדוד לא היה אכפת שדן מסתובב עם סוד אדום; הוא המעיט לתת אמון בכל מקרה. את "חוטר ישי" הוא החביא, אבל הידע שלו על חפצי קסם וסודות כחולים היה עצום, והוא חלק אותו עם דן בשמחה. בעצמו, חיפש אחר טקס שיעזור לחדש את "חייו ההרוסים", כפי שכינה את זה. דן לא הבין על מה הוא מדבר; עד כמה שהצליח להבין, משפחתו של דוד עדיין חיה. אף אחד לא רצח אותם באכזריות בעזרת קסם. בעזרת דוד, דן רצה לבנות טקס שיעזור להם לבנות "חוטר ישי" נוסף, וזה יספק לו את הסוד הכחול שהוא מחפש. דן לא ידע, אבל השבועות שבהם עבד עם דוד סיכנו את דוד מאוד – הם איפשרו לאנשים שחיפשו אותו למצוא אותו.

בפעם הראשונה, דן ודוד הותקפו על ידי ציפורים בוערות. אחר כך, מפולות סלעים, מכות ברק, אש וגופרית שנפלו משמיים. לדוד היו שני סודות, כחול ולבן, ואינסטיקטים מהירים; דן היה חייב למשוך, שוב ושוב. הבישין הצטברו, ואיתם, הכאב והמזל הרע. דוד החל להתרחק ממנו, והם היו נפגשים פעם בכמה ימים, כדי להחליף רשמים ולנסות לקדם את הטקס. אבל "ירח הדבש" הקצר שלהם הסתיים; דוד לא יכל להרשות לעצמו להישאר במקום אחד, ואי אפשר היה לקסם את הטקס והמחקר בלי לבנות מקום בטוח ולחפש כלי קיבול מתאימים, מה שחייב אותם להישאר במקום אחד ולעבוד. לבסוף, דוד עזב, והאנשים שניסו להרוג אותם, עזבו איתו. דן נשאר לבד.

שנה אחר כך, חשב שיש לו טקס מוכן. הוא טעה. הטקס עלה לו במשיכה עצומה, שעמעמה אותו כל כך שחשב שימות. הטקס הצליח, אבל האבן שנוצרה לא הייתה "חוטר ישי". היא דלפה כוח קסם ללא הפסקה, ועיוותה את המציאות סביבה. בייאוש, נסע דן לפתח תקווה כדי להשאיר את האבן שם, היכן שתגרום מינימום נזק. שם, האנשים שתקפו את דוד תקפו אותו שוב. הם היו שניים, תאומים, עם פרצופים רציניים ורפלקסים מהירים כברק. איכשהו, הוא ניצל מהם פעם ופעמיים, ולבסוף, חרק שיניו ועשה משהו שנמנע ממנו כמעט עשר שנים – הוא ניסה לפגוע בהם. דן הניח, בצדק, שהקהילה הישראלית לא תקבל אפילו טיעון של הגנה עצמית בתור צידוק למעשים שלו. אבל לא הייתה לו ברירה. הוא הציב להם מארב, וכאשר חזרו למקום מחבואם, הוא הפעיל טקסים שהכין מראש. האוויר סביבם בער, האדמה פערה את פיה, השמיים צרחו באוזניהם. את אחד מהתאומים הוא חושב שהרג. את השני פצע אנושות. הם ברחו ממנו, והתקיפות נפסקו.

אבל ההתגוננות הארוכה שלו מפניהם גבתה את מחירה הנוראי. היו לו כעת 16 בישין, והוא ידע, כפי שהיה יודע כל קצה אחר, שהוא הולך למות. את השממה של פתח תקווה הכיר היטב. אז הוא התחבא בה, מחכה למותו...


בפתח תקווה ג'מאל מצא אותו. הוא נראה מלא צער, עד להתפקע. הוא קיווה רק טובות עבור דן, ואיכשהו, חייו של דן רק נמלאו עוד ועוד צער, הרס, ומוות. ג'מאל הכיר אדם שעסקיו היו אפלים, שידיו מגואלות בדם. אם דן ירצה, ידבר איתו בשבילו. בינתיים, לקח אותו למגדל צדק. משהו במקום נראה לדן מוכר, כאילו חש את לטיפת שדה הקסם הרכה שלו על לחיו כשהיה ילד, או ראה את אבניו במקום אחר, רק בנוי היטב ושלם, לא הרוס. רק במגדל צדק הצליח לישון, ובחלומותיו היה חוזר לילדות: משחק כדורגל בשדה מאחורי השכונה ברמת ישי, עובד עם אבא שלו בגינה ביום שבת בצהריים, עונה ראשון על השאלות בשיעור מתמטיקה, הולך על הכביש עם החבר'ה ביום כיפור, מלמד את שימי לצייר ולגזור וקיפולי נייר, ונכשל, ואיכשהו, מנסה שוב, כי הניסיון, כי שימי מביט בו וצוחק איתו כשהוא מנסה לגזור את הבריסטול הצבעוני, היה הדבר הכי חשוב בעולם... הוא היה מתעורר, ושריריו כואבים מבכי - אבל לא הייתה לו ברירה. כאשר היה מנסה לישון מחוץ למגדל צדק, החלומות היו גרועים יותר.

ג'אמל חזר. אלתרמן היה מוכן לעשות עסקה. הוא הכיר דרך עבור דן להיפטר מהבישין שלו, טקס שיעביר אותם למישהו אחר. דן יצטרך להיכנס למקום בשם פרדס חיים, מה שידרוש קבוצה. עוד לפני שביקש, ג'מאל הבהיר שהוא מבוגר מדי מכדי להיכנס למקום כלשהו. הוא לא ייכנס לתוך הפרדס עם דן, לא משנה כמה היה רוצה לעזור לו (אבל הוא הביט הצידה ולמטה כשאמר את זה, ודן הבין שזה תירוץ; שג'מאל מפחד, מהפרדס או ממנו או מהטקס, לא ידע). אלתרמן ביקש מדן אינפורמציה, בתמורה לטקס. הוא רצה לדעת על דוד, ועל "חוטר ישי", ועל האבן הפגומה שדן יצר. הוא סיפר הכול לג'מאל, ואז ג'מאל עזב. הוא לא חזר יותר, ודן לא ראה אותו יותר.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית