FANDOM


מרקוביץ עומד בכניסה למטבח. העיניים שלו שחורות, עמוקות, ואתה מתאר לעצמך שאוזניו מצלצלות מהדברים שהלנה אמרה עליו. אתה מבין פתאום כמה מסוכן, כמה פרוע, האיש הזה שהכנסת לתוך הבית שלך.

"את רוצה לדעת את האמת, אישה?" הוא מתיז מבין שפתיו הלבנות מזעם, "אתה רוצה לראות את התשובה, פרופסור?" הוא מרים את זרועותיו ומניח אותן על המשקוף, ולרגע יש לך מחשבה מטורפת שהוא הולך להפיל עליכם את הבית כמו שמשון הגיבור, אבל במקום זאת, הקירות זזים, לא הצידה, אלא החוצה, הבית כולו מתנפח בלי לזוז מהמקום - לא הבית מתנפח, אלא המרחב בתוכו. מרקוביץ משתמש בתכונות של הבית!

אתה מוקף באפור. לרגע אתה, אתה שעכשיו, נלחץ. האם הזכרון הסתיים כל כך מוקדם? אתה מבין שלא; אתה זוכר את עצמך, מוקף באפור; כמו האפור שמקיף אותך עכשיו. אז, כמו עכשיו, חלק מהאפור מתבהר, ואתה רואה זכרון - אבל אתה אז ואתה עכשיו יודעים מיד שזה לא הזכרון שלך; לא הזכרון שלך מאז, לא הזכרון שלך מאי-פעם. זה הזכרון של מרקוביץ. איכשהו, הבית גורם לך לראות מה שמרקוביץ ראה; האם זה מה שקרה לך עד כה?

אתם עומדים בבית העלמין. אתה מזהה את המקום, אבל לא את האנשים שמרקוביץ רואה. בחור צעיר, עם שיער שחור גלי ומראה אירופאי; אתה שומע את הלנה נשנקת, ומבין שהיא רואה את הזכרון יחד איתך. היא מכירה אותו. שם עולה בדעתך, "קוונטין", אבל אין לך מושג מאיפה השם הזה הגיע... ליד הבחור הצעיר עומדת אישה מבוגרת, אולי בת 40 או אפילו יותר, שיער שחור קצר מאפיר, שמלה כבדה, מעט תכשיטים, בלי איפור. היא מחייכת אליך (לא אליך, אל מרקוביץ) בכזה חום ואהבה שאתה תוהה היכן נמצאה אישה כזו? ידו של מרקוביץ מתרוממת, מושטת אליה, אבל נופלת לצד גופו לפני שהיא מגיעה אליו. רחוק מהם עומד גבר נוסף, משלים את הרביעייה. נמוך, מבוגר מאוד, מעיל פרווה שחור ענקי מכסה את גופו, ידיו הענקיות תחובות בכיסי המעיל. מלאכי, אתה חושב, תוהה מאיזו שנה הזיכרון הזה באמת. הלנה חושבת שם אחר, שם זר, אבל אתה לא מספיק לשמוע אותו כי מלאכי מדבר "נו, מרקוביץ? שמענו את אזהרותיו של אוד. הבנו. הגיע רגע האמת. אתה הולך לעמוד בהתחייבות שלך?"

קוונטין מביט בך בסקרנות (לא בך, במרקוביץ), אורה מהנהנת, מלאכי מחייך לעצמו, פניו חמורות סבר, ואז אתה מדבר. אתה שומע את קולו של מרקוביץ, צלול וברור, בלי החיתוך הלעגני שליווה כל משפט, כל הוויה שלו, מרגע שהגיע לבית לפני כמעט שנה "אלי הוא שמואל" הוא אומר, והפתח בין העצים נפתח.

ארבעה נכנסים לפרדס.

אתם עומדים מול ארבע מראות. מסגרת גבוהה עשויה שיש, ובה זכוכית כחולה עמוקה, נראה שעוביה כעובי האוקיאנוס. המראה מול האישה ריקה; היא עוברת דרך המראה ונעלמת. מלאכי עומד מול המראה, ומולו עומד גבר גבוה, עם שיער שחור מוקפד, אף אצילי ועיניים כהות, כהות... רומן עומד, ידיו שלובות מאחורי גבו, בחליפה שחורה. מלאכי מביט בהשתקפות שלו, ופניו מחווירות. הוא חושק שפתיו, ידיו נקמצות לאגרופים, אבל עיניו פקוחות, והוא עובר דרך המראה. אתה מרים את עינייך. המראה מולך מראה... אותך. אתה בן 30? 34? אפילו אתה לא זוכר. אתה לא מגולח, שקיות כהות מתחת לעיניים, שיער מטונף, חולצה מטונפת, ומעליה מעיל יד שלישית מרופט... הגאון המגורש, הנביא הלא רצוי. אתה עובר דרך המראה, ומגעה כמגע מים כחולים קרירים, מלטפים, אל תאמר מים מים אתה חושב, וממשיך ללכת. מעברן השני של המראות, שדה ענקי, אדמה שחורה רטובה, חרושה. קוונטין אינו שם. אף אחד לא מדבר, ואז מלאכי שובר את הדממה "אחד הציץ ומת. עלינו להמשיך ללכת". הוא נראה חולה, אבל נחוש בדעתו להשלים את המסע. האישה הולכת אחריו, ואתה במאסף. אתם עוברים על גשר, בנוי עצמות, מעל נהר עמוק של דם. למרגלות ההר, מלאכי עוצר; אתה ממשיך ללכת, אך היא נעצרת לידו. הוא אוחז בזרועה; הוא חושב שאתה לא שומע אותו, הוא לא יודע שאוזניך חדות כאוזני עטלף "אני צריך את השם של הפרופסור" נשמתה נעתקת "מה? כאן?? מה פתאום???" "חייו בסכנה. אני צריך את שמו, מהר, לפני שהחבר המטורף שלך ישים לב." אתה מושך בכתפיך. כינוי הגנאי נשטף ממך כמו מים מברווז, ואתה מחייך חיוך קטן. אפילו מלאכי יודע שאתם חברים, ולשמוע אותו מכנה אותך חבר שלה, ואותה מקבלת את התואר בכזו טבעיות, מחמם את ליבך (לא הלב שלך; הלב של מרקוביץ... הזכרון של מישהו אחר מטלטל אותך, ואתה תוהה אם הזיכרון יעמיק מדי, האם תשכח שאתה אתה, ולא מרקוביץ?) היא לוחשת את השם בשקט, כאילו אתה לא יודע אותו כבר, ומלאכי מודה לה. הוא מרים מהאדמה השחורה הרטובה שלצד הרגל שלו, לוחש את השם. בשר ודם.

במעלה ההר, אתה מביטים מטה, אל תוך הפרדס. אתה מושך כוח בלי לחשוב, ומדליק אש. מלאכי מושיט ענף שחור יבש שהרים מהקרקע, וכך גם היא; הם מדליקים מהאש שלך את האור שלהם, ואתם יורדים אל הפרדס החשוך

האפור חוזר, מעמיק, צללים מכסים את הקירות, הקול של הלנה "אבל זה בדיוק מה שסיפרת לנו, אני לא מבינה..." הקול שלה נחלש ומרקוביץ קוטע אותה בגסות "כן, סיפרתי לך שהלכתי בפרדס, סיפרתי לכם שבאתי לקבל תשובות - אבל מה היו השאלות, יקירתי? זו השאלה... הפרופסור רוצה לדעת מדוע קצוות רואים אור וקסם ואנשים מן השורה לא, והאם אפשר שגם הם יראו אותו? האם הראייה תאפשר להם פעולה? את פשוט רוצה לדעת מה בחר אותנו, דווקא אותנו, מכל האחרים. כאשר נכנסתי לפרדס, חשבתי שאני רוצה לדעת את החוקים, אם אדע אותם יותר מכל קצה אחר, אהיה חזק מכל קצה אחר, ולא אצטרך לפחד, לא אצטרך" הקול שלו נשבר, ונראה לך שאתה שומע יפחה, או יבבה אבל הקול חוזר, כמעט צועק "את לא מבינה! את לא יכולה להבין, כי אתם עדיין לא רואים מה שאתם צריכים לראות! אבל אני אראה לכם..."

האפור מתבהר. אתם בפרדס החשוך. נפרדתם. היא עומדת מול המפלצת, קרניה נחושת קלל, נשמת אפיה מוות, עיניה בוערות במוות, ונחלים של דם זורמים מהן במורד לחייה התפוחות, על שיניה החדות, מטפטפות על בטנה המתוחה היא נוחרת בכעס, או בבוז... אתה שומע צעקות, קריאות תוכחה, או וויכוח, אבל האוויר בפרדס דחוס, ומרחק קצר הופך למרחק עצום, והקול נבלע. אתה רואה את מלאכי, בונה גוף אדם מאדמה שחורה, גוף שחור בריא ומושלם, ממלמל לעצמו, אור עז בוקע מתוך עיניו ומבין אצבעותיו, צללי הפרדס הולכים וסוגרים עליו, והוא עובד יותר ויותר מהר, וגם אותו אתה משאיר מאחור...

עד שהגעת ללב הפרדס. על האדמה יש לוח. הוא מחולק לריבועים, שחורים ולבנים, מקומות מסומנים בו, ואתרים חשובים. הוא מקופל על גבי עצמו, הריבוע האחרון יושב על הריבוע הראשון. אתה רואה כלים זזים על הלוח, מלכה גבוהה וגאה, שור שחור, חרב וחייל, שניהם נחים לצד הלוח, וכלי נוסף (כל מה שאתה רואה זה צל, זז על הלוח, מבטו של מרקוביץ עוקב אחריו כאילו הוא מבין משהו, אבל המבט מכאיב לך בעיניים; לו רק יכולת להסיט את המבט) אתה מחייך (לא אתה, מרקוביץ מחייך) ואז צוחק. צחוק נורא, חודרני, לעגני.

"או! כל אותם טיפשים אומללים! מסכנים! שסיכנתם חייכם ונשמתכם למען המסע הזה, בלי להבין, בלי לראות" הוא מרים את מבטו כלפי מעלה, ואתה רואה את הפרדס משתקף בשמיים, שורשיו נעוצים בחלל, עלים ופירות נופלים לנצח כלפיכם, ומעולם לא נוגעים (השמיים מכוסים בצל, שנופל עליך, ונופל, ונופל...) מרקוביץ מושיט את ידיו כלפי מעלה ועולה, עולה, עולה...

איפשהו אתה שומע את הלנה צורחת. בזיכרון אתה צורח גם, אבל עכשיו אתה לא. אין לך ריאות, אין לך לב, אבל אתה זוכר אותם נמחצים. כמה נורא זה בוודאי היה עבור מרקוביץ בעצמו, בפעם הראשונה. עכשיו הוא יודע שזה ייגמר עוד מעט, ואיכשהו, איפשהו, אולי גם אתם, נגררים בשולי החוויה שלו, בטוחים מאחוריו, אבל בפעם הראשונה? הלחץ המוחץ הזה, מרגיש שנמשך לנצח, האם זהו הגיהינום? להימחץ למוות, כל שנייה עידן של יסורים, בלי למות?

אתה פוקחים עיניים. עיניכם מלאות בכוכבים. החלל עשיר כל כך ביהלומי הנצח הללו, שהריק מואר כאילו אתה בהיכל הכבוד, מואר באור יקרות. יש משהו אפור לרגליכם, ועמוד שחור שמתנשא אל הרקיע. יש עוד עמוד לידו, ועוד אחד, והם קמורים מעט, כמו חצאי קשתות שמישהו בנה בשורה. הם יוצאים, העמודים השחורים, מתוך קפל אפור בקרקע. נראה שבהמשך גובהם יורד מעט, והאחרון בשורה נמוך בחצי או שני שליש מהראשון... אתה ממצמץ כמה פעמים לפני שאתה מבין, ועם ההבנה איכשהו באה פרספקטיבה, ועם הפרספקטיבה המבט שלך, המבט, איכשהו זז אחורה, והחלל ממלא את שדה הראייה עוד יותר כי הריסים (אוי אלוהים אלו ריסים? באיזה גודל הם?) ממלאים את שדה הראייה, ואז העפעף, ואז גלגל העין, וכאשר גלגל העין מתחיל להסתובב זו תנועה שבסופה שמשות מתנפצות ועולמות נהרסים, ואתה לא רוצה להיות שם בשבילה, אבל מרקוביץ כן ואתה חייב ואיכשהו המבט שלכם משתנה שוב ואתה רואה אותו, שוב ושוב, עוד ועוד, רואה אותו נפרש לנצח, את הברייה העצומה הזו, כוכבים נופלים מעינייה ומצטרפים לאחיהם ברקיע, אתה יכול לראות דרך עיניו אל נפשו, והיא מלאה אור, אור נורא, שורף, שנכנס בך (לא בך, תודה לשמיים האדישים ולמזל העיוור ולגורל האכזר, לא בך, אלא במרקוביץ) ושורף, שורף, שורף, עד שלא נשאר דבר...

אתה שומע את הלנה בוכה, ללא הפסקה, על הרצפה. יש טעם מר בפה שלך, ואתה מריח קיא. אתה מבין שהקאת, על עצמך, על שולחן המטבח, על הרצפה. מרקוביץ מחייך, חיוך אכזר, ללא הומור.

"תסתכלו על עצמכם. אתם בדיחה. שניכם. כל זה" הוא מקיף בידיו את הכול, החדר, הבית, העבודה המשותפת שלהם, העיר, הקהילה, ישראל, העולם, "הכול בדיחה. רציתם לראות? רציתם לדעת? ובכן, עכשיו אתם יודעים. אין דבר שאי פעם תעשו, אי פעם תלמדו או תראו, שיתן לחייכם משמעות, או למשהו שאתם אוהבים משמעות, או למשהו שאתם עושים משמעות. האירוניה היא שעכשיו אתם בטח שונאים אותי יותר..."

לא ראית את מרקוביץ שנית באותו יום. הלנה הלכה לחדרה, ואתה לשלך. התקלחת, ישנת מעט, כתבת, חשבת. ניסית להבין את הגודל של מה שראית, לחבר אותו לדברים אחרים שלמדת, שקראת. בבוקר הלנה לא ירדה לארוחת בוקר. מצאת שאריות של אפר באח בקומה השנייה, היכן ששרפה את כל המחברות שלה. היא ארזה מעט בגדים, והלכה. עברו יומיים לפני ששמת לב שהיא גנבה את התליון.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית